אתר בת גלים

בניית סוכה, 1973 - ילדי בת-גלים, רחוב חיל הים 2-4.
עומדים מימין: אריאלה שטרייפלר, ליאורה מנו, דודי טוכמן, דני מנו ז"ל ולפניו
אילן אורגד, ברוריה בורוכוביץ מחזיקה את אורית ענתבי, הדס שפירא, ורד שפירא,
דפנה אורגד, משה חונן, עדינה חונן, ליאור שגב .
יושבת: נאוה כרמל


הימים הם בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. אנו הילדים המשכנו
בשגרה ככל שניתן וחלק מהשגרה היה לבנות סוכה שכונתית כבימים ימימה.
מתארגנים ילדי השכונה לקבוצה אחת או שתי קבוצות וכל קבוצה בונה את סוכתה.
קרשים "משיגים" מאתר בניית תחנת אגד והרכבת. אנו מעמיסים קרשים
על פלטות הבנייה ומגיעים לחצר.
תחילה קובעים היכן יהיה מיקום הסוכה כשמה שמנחה זה הקרבה לדירה
שתתרום את החשמל וממנה ישתלשל כבל החשמל עם מנורת התאורה.
וכשהוחלט על המיקום, מתחילים בבניית המסגרת ואח"כ את העמודים
הצדדיים, אותם מחזקים למסגרת עם קרשים תומכים אלכסוניים וקרשים
אופקיים שמחברים את העמודים באמצע הגובה של הסוכה.
לפי השיר: "פטיש מסמר ניקח מהר, סוכה לבנות בנים ובנות" נדרשים
מסמרים אותם "השגנו" מאיסוף מסמרים עקומים באתר הבנייה או משליפתם
מהקרשים עם צבת שליפת מסמרים ופטיש. רכשנו מיומנויות בנייה.
חלקנו עסקנו ביישור המסמרים העקומים והכשרתם לשימוש חוזר ושלא
יגידו לנו שלא היה אז מיחזור.... אלא שהמיחזור אז נבע ממחסור ולא
מהמודעות הסביבתית. מי חשב אז על זה.
יצירת שלד הגג היה כבר יותר מורכב כי דרש סולם או טיפוס על המסגרת
הקיימת שלא תמיד הייתה מחוזקת כהלכה ולכן היה מי שטיפס, היה מי שתמך
ביצולים האופקיים עליהם עמד הבנאי כמו על פיגום רעוע והיה מי שעזר בלתמוך
בקרש של הגג עד שהבנאי יקבע אותו עם מסמר והיה מי שהגיש
מסמרים. עבודת הצוות הנפלאה של ילדי היסודי התפתחה מניסיון רב שנים
ומצורך להתייעל ובכלל להצליח לבנות סוכה.
משה טוכמן האבא של דודי או הילדים הבוגרים של משפחת בן-חמו הגיעו
לעשות בקרת איכות ומקצה שיפורים של ניסור קרשים בולטים מקו סוכה חיצוני.
וכך בסוף כשהכל מחוזק הגיע השלב של ניסור המסגרת התחתונה באזור
שקבענו ששם תהיה הכניסה לסוכה.
כל אחד מוריד שמיכות אותם מחזקים במסמרים לקרשים וכמובן ששוב לא
ניתן היה להשתמש בהן להתכסות.
את הסכך עשינו מענפי אקליפטוס שהלכנו לנסר בחורשת האקליפטוס
שהיתה במקום שכיום נמצא מגרש החנייה של הרכבת. כיסינו יותר
מ -60% כיסוי סכך הנידרש לפי ההלכה... עד שיצרנו ממש חושך בסוכה,
כי כשכבר עשינו משהו, עשינו אותו מכל הלב התמים שלנו.
לבסוף תלינו את הקישוטים שעשינו לבד מניירות צבעוניים אותם קנינו מקופה
משותפת וכן מכרטיסי מחשב מנוקבים של פעם אותם השגנו מבה"ד חיל-הים,
אליו יכלנו להיכנס כשבית הכנסת שלו עדיין היה פתוח לתושבי השכונה
בימים הנוראים.
בערב סוכות כל הילדים הורידו את ארוחת הערב שלהם בצלחות לסוכה,
ישבנו סביב שולחנות וכסאות שהובאו מהבית, כשאת הקידוש המסורתי
של חג הסוכות עורכים בני משפחת בן-חמו בניצוחו של אב המשפחה דוד ז"ל.
גם את ארוחות הצהריים אכלנו בסוכות אבל לישון לא כ"כ הרשו לנו למרות
שמאוד רצינו. אבל כן נשארנו עד מאוחר בסוכה כדי להגן עליה מפני גניבת
קישוטים ע"י ילדים משיכונים אחרים. תמיד היו פשיטות כאלו.
היינו גם עוזרים לקשט את הסוכה של השוחט החרדי ישראל מרקוביץ ואשתו
שהתגוררו בקומת הקרקע בבניין שלנו. אחי היה עוזר לו לבנות סוכה קטנה
מוכנה מיצולי מתכת ומכיסוי יריעות נצרים.
את הצילום המצורף צילם דייויד, יהודי אמריקאי מבוגר שהגיע לשכונה
שלנו להתגורר עם שכעיינע, שהיא השכנה מקומת הקרקע הסמוכה לדירת
השוחט וככה קראנו לה ועד היום איני יודעת מהו שמה האמיתי.
הוא היה חובב צילום וצילם אותנו ואח"כ חילק לנו הדפסי הצילומים.
מזל, כי זו המזכרת היחידה שיש לי מבניית הסוכה למרות שאבי היה
נוהג לצלם אותנו הרבה, אבל לא הייתה המודעות לתעד כל דבר, וחבל.

בגמר החג פרקנו את הסוכה וזמן רב נותר מרובע צהוב על הדשא, אות
וסימן למקום בו הייתה הסוכה.

ובשנה שלאחר מכן החל כל התהליך של איסוף הקרשים ובניית הסוכה מחדש.
אלו היו חוויות מכוננות שיצרו את האחווה בינינו הילדים והחוויות המשותפות
מילדותנו.

כילדים, לא היינו מודעים לחלוטין לעוצמת המלחמה ולאיום הרב בו היתה המדינה.
אמנם היינו נכנסים למקלטים עם האזעקות ועם השמע הסיסמאות סיר-בשר ועוד
סיסמאות לפי האזורים בהם נשמעה אזעקה.
בסוכות אני זוכרת שנתנו לנו צבע כחול לצבוע פנסי מכוניות בגלל ההאפלה. בלילות ראינו את
מפגש אומנים ושמחנו מאוד לראות טלוויזיה בשעות בהם לפני המלחמה כלל לא היו שידורים,
והשידורים בשעות הלילה המאוחרות היו כדי להעלות את מורל העם.

רחוב חיל הים 4 נמצא בכניסה לבת-גלים מול בית חולים רמב"ם, ומבית הלוויות
של בית החולים יצאו בגמר המלחמה הלוויות של חללי המלחמה. מאות קומנדקרים
נשאו את ארונות הנופלים בשיירות שלא נגמרות ואני יכולה לומר שאמנם הייתי
אז בת 9 אבל זו היתה נקודת מפנה של התבגרות והחשיפה לעובדות החיים.