גימלאי בת גלימי בגולה
נשלח: 21 פברואר 2008, 02:00
אני ב-"שוונג" של כתיבה היום.
אחת בשם מאירה ביקשה שאכתוב כיצד בת גלימי אוטנטי ומקורי כמוני מבלה את שנות הגימלאות בארץ זרה וללא משפחה.
אז מה שאכתוב ייראה לך כאילו אני חי חיים מצויינים, וזה נכון. אבל נכון גם שהייתי מחליף הכל עבור דירה קטנה בבת גלים, הליכה כל בוקר לים להתעמלות עם שאר הזקנים, אח"כ גבינה בולגרית, זיתים, קצת וודקה או עראק, ודיסקוסים על רומו של עולם (ספורט ופוליטיקה).
אבל אני כאן, והדרך הטובה שאני יכול לתאר את חיי היא לתאר לך שבוע טיפוסי בחיי.
נתחיל בהיום, יום רביעי. עוד כשעה גייל (אשתי) ואני נאכל ארוחה שאני מכין. בסיסה יהיה דג אפוי בסגנון מרוקאי. לפני כמה חודשים קניתי ספר בישול מרוקאי ומדי פעם אני מנסה מתקון חדש. בישול זה הובי גדול שלי. כנראה שירשתי זאת מאמי, בעלת "פנסיון שושנים" בקרית טבעון, שאנשים היו באים אליה מכל קצוות הארץ רק בגלל האוכל שבישלה!)
אח"כ חדשות בטיווי (היום הכל חם בגלל אובמה) ואז מ-8 עד 10 היא חוזה ב-
AMERICAN IDOL
ואני חוזה במשחק כדורסל של פיניקס נגד סן אנטוניו. הולכים לישון בערך בחצות..
בימי שני-ששי אני מתעורר ב-6, קורא אימיילים, ויוצא לקלוב הטניס שם אני משחק עם אנשים בגילי מ-7:00-9:00 (זוגות; גבי השתפר ואני מתחיל לחזור לעצמי).
בכניסה לבניין הדירות שלנו נמצא חדר הכושר של הבניין, ואחרי הטניס (הקלוב הוא חלק מאזור הקונדומיניום שלנו הנקרא 'אולד פורט קוב') אני ניכנס לחצי שעה של סטר-מסטר וחצי שעה הרמת משקולות. אח"כ סאונה לרבע שעה, שוטף את עצמי, קופץ לבריכה (בחוץ כמובן) לשחייה של 200-300 מטרים (חזה. קראול - חתירה - איני יכול לשחות יותר בגלל דלקת פרקים בכתף). אז אני מתקלח וניכנס לדירה בערך ב-10:45-11. עכשיו תלוי ביום. בימי שני ורביעי גייל מתנדבת בבית חולים עד 2, ואני יושב איזה שעה על המחשב, ואז, או שיורד לים "להסתכל על הגלים מתפוצצים על החול", וכמובן לקרוא על כסא נוח, או שהולך לסיבוב של גולף (תלוי במזג האוויר). לעתים אני לוקח איתי את החכה, תוקע אותה בחול, ומקווה לדג. בארץ לא עושים זאת (לא יודע למה): תוקעים חכה בחול בעומק של 30 ס"מ ומעיפים את הקסט אל תוך הים, כ-20 מטר מהחוף, ואז עוצמים עיניים ומחכים. זה קורה לעתים די קרובות, אך את רוב הדגים אני מחזיר לים כי הם קטנים מדי. אולי כל 5-6 ימים מתמזל מזלי ואני דג (בד"כ "טלפטיה" )במשקל של מעל 400 300 גרם, והוא הופך לארוחת הערב. ב-2 כשהיא חוזרת אנחנו הולכים בד"כ לנוח, ומדי פעם הולכים להצגה יומית ב-4. זהו, ארוחת ערב, וטיווי.
פעם בשבוע אני נוסע למשחק כדורסל נבא לאורלנדו או מיאמי (עדיין יש לי אקרדיטציה עתונאית) ביום שיש לה פגישה בסיסטרהוד של בית הכנסת שלנו. ביום חמישי בבוקר אני נוסע לבוקה רטון שם אני משמש כעוזר לסטודנטים בהתנדבות בשטח המדעים (זוהי מין תכנית ל-
REMEDIAL
שבאים אליה בעיקר סטודנטים זרים. מדי פעם אני גם נותן הרצאה אורח בכיתה, אם בביומכניקה, תורת המחקר, או מנהל ספורט (ב-40 שנות אקדמיה עשיתי 3 סוגי חוגים). בערב ב-8 אני נוסע לבית קפה/מסעדה ישראלי שם אני אוכל את ארוחת הערב הישראלית שלי (מסעדה טובה ממש!). לאט לאט החלו להתאסף ישראלים, רובם צ'חצ'חים בעלי בוטקות בשוק הפשפשים בפורט לוטרדייל, ששמעו שאני אוכל שם, ואחרי הארוחה אנחנו מדסקסים כדורגל בארץ (אני אוהד מכבי חיפה. רוב הצ'חצ'חים אוהדי ביתר י"ם או הפועל ת"א). כמעט כולם כאן רואים טלויזיה ישראלית דרך הלויין. לי מספיק ערוץ 10 שאותו אני מקבל בכבלים. כולם די בעניינים (בכדורגל, לא בספרות), אח"כ שותים קצת בירה עם בוטנים, ועד חצות אני בבית.
אחרי טניס ביום ששי גייל ואני יורדים למטה (אנחנו גרים ממש על המים), שם יש שולחנות וכסאות על חול הים, ואוכלים ארוחת בוקר שאני מכין (90% מהפעמים שקשוקה). בערב ב-7 אנחנו הולכים לבית הכנסת. אני מנסה "להתחמק" אך הולך איתה פעם בשבועיים. מה שאני עושה בבית הכנסת זה לקרוא את כל התנ"ך. כשהייתי בעממי ותיכון שנאתי תנ"ך. עכשיו אני קורא הכל מתחילה עד הסוף (אני עכשיו כבר ב-"כתובים") בזמן שכולם מתפללים. הצרה היא שכל איזה 10 דקות צריך להתרומם ולעמוד.
שבת-ראשון תמיד משתנים. יש לי סירת מפרש קטנה (שגייל לא מוכנה לעלות עליה) ואני יוצא לים (לא לאוקיאנוס עצמו אלא לאינטרקוסטל שיש בו מי אוקיאנוס מלוחים, אך שקט כאגם). לאוקיאנוס אני יוצא אחת לשבועיים-שלוש עם חברים בעלי סירת מפרש עצומה, יאכטה באורך 14 מטרים, שיש בה מנוע למקרה צורך. לפני חודש הגענו עד קובה ובילינו 3 ימים בהוואנה. יש תקופות משך השנה (למשל עכשיו) שאני מאמן כדורגל של קבוצת ילדים בגיל 8. מתאמנים פעמיים בשבוע ב-4 וביום ראשון בבוקר יש משחק ליגה.
פעם בשבוע אני כותב מאמר על אחד מ-"50 האגדות של הנבא" שניבחרו ב-1997, ע"י טובי עתונאי הכדורסל כאן, וכל שבוע אני כותב על אחד מהם (מחר יופיע מאמרי על אלג'ין ביילור). אני ראיתי 49 מה-50 (מלבד ג'ורג' מייקן) ולכן אני מאמין שישנה לי הזכות לכתוב עליהם. אני יודע שכמה מכם אוהדי נבא וקראו אותי בעבר, אז אם מעניין אותכם, אני כותב ב-
HOOPS.CO.IL
עכשיו, בנוסף לכל, זה ישנה משפחה עצומה. טלפונים. כרטיסי ברכה (כמעט כל יום היא שולחת כרטיס ברכה למישהו, ובהרבה מקרים מבקשת שאוסיף כמה מילים). לגייל אחות כ-40 דק' נסיעה מאיתנו (בעלה בן ה-80 חולה מאד; גייל נוסעת לשם כל יומיים שלושה), ואח תאום (צייר שהיה היפי לפני שהיו היפים בעולם. ב-1975 הוא פשוט עזב אשה ובן ונעלם ל-10 שנים; עד היום הוא לא מוכן לדבר על כך)שעתיים וחצי מאיתנו, שגייל היא הדבר היחיד בחייו שנותן לו אהבה. הוא מוזר מאד. כנראה שהמון ל.ס.די שרף לו יותר מדי תאי מח. הוא מאד אוהב אותי משום מה. אגב, הוא היה אלוף המכללות בהתאבקות לפני שברח לאיזה קומונה, ושרף את חייו. גייל חושבת שהוא היה בבית סוהר במכסיקו בשנים שנעלם. משום מה הוא סרב לדבר עם אחותו - אחותה של גייל או אמו (שניפטרה לפני 10 שנים) מאז 1980. גייל היא קורת ההצלה היחידה שלו. הוא מין הומלס בסיינט פיטסבורג, אך הומלס שיש לו מין אישה הגרה בקרון, והוא חי את חייו.
לבתנו אפרת הנסיעה לוקחת 9 שעות, ומשם ממשיכים לצפון קרולינה לבנה של גייל קני (זה שאימץ 6) שזאת נסיעה של שלוש שעות, ומשם הביתה - 10 שעות (הבית, אפרת, וקני נמצאים במין משולש).
אין לי כאן חברים קרובים כמו בארץ, אך ישנם חברים. יוצאים לאכול, לשחק ברידג' מדי פעם. לא חסר.
בקיצור ולעניין, אני עסוק כאן כמה שאני רק רוצה להיות עסוק. למשל מחרתיים, יום ששי, אני מראה בבית הכנסת את הסרט בופור, אבל נותן הקדמה של 30 דקות לסרט (מתחיל ממלחמת יום כפור, ואז מלחמת לבנון ב-1982 ועד שהחיילים עוזבים את בופור בשנת 2000. גם זה לוקח זמן. כתיבת מכתב זה והכתיבה לדויד מרגוליס גם לוקחת שעה-שעה וחצי. בקיצור לא חסר.
ופעמיים בשנה מגיעים ארצה לחודש כל פעם.
רק שנהיה בריאים.
אחת בשם מאירה ביקשה שאכתוב כיצד בת גלימי אוטנטי ומקורי כמוני מבלה את שנות הגימלאות בארץ זרה וללא משפחה.
אז מה שאכתוב ייראה לך כאילו אני חי חיים מצויינים, וזה נכון. אבל נכון גם שהייתי מחליף הכל עבור דירה קטנה בבת גלים, הליכה כל בוקר לים להתעמלות עם שאר הזקנים, אח"כ גבינה בולגרית, זיתים, קצת וודקה או עראק, ודיסקוסים על רומו של עולם (ספורט ופוליטיקה).
אבל אני כאן, והדרך הטובה שאני יכול לתאר את חיי היא לתאר לך שבוע טיפוסי בחיי.
נתחיל בהיום, יום רביעי. עוד כשעה גייל (אשתי) ואני נאכל ארוחה שאני מכין. בסיסה יהיה דג אפוי בסגנון מרוקאי. לפני כמה חודשים קניתי ספר בישול מרוקאי ומדי פעם אני מנסה מתקון חדש. בישול זה הובי גדול שלי. כנראה שירשתי זאת מאמי, בעלת "פנסיון שושנים" בקרית טבעון, שאנשים היו באים אליה מכל קצוות הארץ רק בגלל האוכל שבישלה!)
אח"כ חדשות בטיווי (היום הכל חם בגלל אובמה) ואז מ-8 עד 10 היא חוזה ב-
AMERICAN IDOL
ואני חוזה במשחק כדורסל של פיניקס נגד סן אנטוניו. הולכים לישון בערך בחצות..
בימי שני-ששי אני מתעורר ב-6, קורא אימיילים, ויוצא לקלוב הטניס שם אני משחק עם אנשים בגילי מ-7:00-9:00 (זוגות; גבי השתפר ואני מתחיל לחזור לעצמי).
בכניסה לבניין הדירות שלנו נמצא חדר הכושר של הבניין, ואחרי הטניס (הקלוב הוא חלק מאזור הקונדומיניום שלנו הנקרא 'אולד פורט קוב') אני ניכנס לחצי שעה של סטר-מסטר וחצי שעה הרמת משקולות. אח"כ סאונה לרבע שעה, שוטף את עצמי, קופץ לבריכה (בחוץ כמובן) לשחייה של 200-300 מטרים (חזה. קראול - חתירה - איני יכול לשחות יותר בגלל דלקת פרקים בכתף). אז אני מתקלח וניכנס לדירה בערך ב-10:45-11. עכשיו תלוי ביום. בימי שני ורביעי גייל מתנדבת בבית חולים עד 2, ואני יושב איזה שעה על המחשב, ואז, או שיורד לים "להסתכל על הגלים מתפוצצים על החול", וכמובן לקרוא על כסא נוח, או שהולך לסיבוב של גולף (תלוי במזג האוויר). לעתים אני לוקח איתי את החכה, תוקע אותה בחול, ומקווה לדג. בארץ לא עושים זאת (לא יודע למה): תוקעים חכה בחול בעומק של 30 ס"מ ומעיפים את הקסט אל תוך הים, כ-20 מטר מהחוף, ואז עוצמים עיניים ומחכים. זה קורה לעתים די קרובות, אך את רוב הדגים אני מחזיר לים כי הם קטנים מדי. אולי כל 5-6 ימים מתמזל מזלי ואני דג (בד"כ "טלפטיה" )במשקל של מעל 400 300 גרם, והוא הופך לארוחת הערב. ב-2 כשהיא חוזרת אנחנו הולכים בד"כ לנוח, ומדי פעם הולכים להצגה יומית ב-4. זהו, ארוחת ערב, וטיווי.
פעם בשבוע אני נוסע למשחק כדורסל נבא לאורלנדו או מיאמי (עדיין יש לי אקרדיטציה עתונאית) ביום שיש לה פגישה בסיסטרהוד של בית הכנסת שלנו. ביום חמישי בבוקר אני נוסע לבוקה רטון שם אני משמש כעוזר לסטודנטים בהתנדבות בשטח המדעים (זוהי מין תכנית ל-
REMEDIAL
שבאים אליה בעיקר סטודנטים זרים. מדי פעם אני גם נותן הרצאה אורח בכיתה, אם בביומכניקה, תורת המחקר, או מנהל ספורט (ב-40 שנות אקדמיה עשיתי 3 סוגי חוגים). בערב ב-8 אני נוסע לבית קפה/מסעדה ישראלי שם אני אוכל את ארוחת הערב הישראלית שלי (מסעדה טובה ממש!). לאט לאט החלו להתאסף ישראלים, רובם צ'חצ'חים בעלי בוטקות בשוק הפשפשים בפורט לוטרדייל, ששמעו שאני אוכל שם, ואחרי הארוחה אנחנו מדסקסים כדורגל בארץ (אני אוהד מכבי חיפה. רוב הצ'חצ'חים אוהדי ביתר י"ם או הפועל ת"א). כמעט כולם כאן רואים טלויזיה ישראלית דרך הלויין. לי מספיק ערוץ 10 שאותו אני מקבל בכבלים. כולם די בעניינים (בכדורגל, לא בספרות), אח"כ שותים קצת בירה עם בוטנים, ועד חצות אני בבית.
אחרי טניס ביום ששי גייל ואני יורדים למטה (אנחנו גרים ממש על המים), שם יש שולחנות וכסאות על חול הים, ואוכלים ארוחת בוקר שאני מכין (90% מהפעמים שקשוקה). בערב ב-7 אנחנו הולכים לבית הכנסת. אני מנסה "להתחמק" אך הולך איתה פעם בשבועיים. מה שאני עושה בבית הכנסת זה לקרוא את כל התנ"ך. כשהייתי בעממי ותיכון שנאתי תנ"ך. עכשיו אני קורא הכל מתחילה עד הסוף (אני עכשיו כבר ב-"כתובים") בזמן שכולם מתפללים. הצרה היא שכל איזה 10 דקות צריך להתרומם ולעמוד.
שבת-ראשון תמיד משתנים. יש לי סירת מפרש קטנה (שגייל לא מוכנה לעלות עליה) ואני יוצא לים (לא לאוקיאנוס עצמו אלא לאינטרקוסטל שיש בו מי אוקיאנוס מלוחים, אך שקט כאגם). לאוקיאנוס אני יוצא אחת לשבועיים-שלוש עם חברים בעלי סירת מפרש עצומה, יאכטה באורך 14 מטרים, שיש בה מנוע למקרה צורך. לפני חודש הגענו עד קובה ובילינו 3 ימים בהוואנה. יש תקופות משך השנה (למשל עכשיו) שאני מאמן כדורגל של קבוצת ילדים בגיל 8. מתאמנים פעמיים בשבוע ב-4 וביום ראשון בבוקר יש משחק ליגה.
פעם בשבוע אני כותב מאמר על אחד מ-"50 האגדות של הנבא" שניבחרו ב-1997, ע"י טובי עתונאי הכדורסל כאן, וכל שבוע אני כותב על אחד מהם (מחר יופיע מאמרי על אלג'ין ביילור). אני ראיתי 49 מה-50 (מלבד ג'ורג' מייקן) ולכן אני מאמין שישנה לי הזכות לכתוב עליהם. אני יודע שכמה מכם אוהדי נבא וקראו אותי בעבר, אז אם מעניין אותכם, אני כותב ב-
HOOPS.CO.IL
עכשיו, בנוסף לכל, זה ישנה משפחה עצומה. טלפונים. כרטיסי ברכה (כמעט כל יום היא שולחת כרטיס ברכה למישהו, ובהרבה מקרים מבקשת שאוסיף כמה מילים). לגייל אחות כ-40 דק' נסיעה מאיתנו (בעלה בן ה-80 חולה מאד; גייל נוסעת לשם כל יומיים שלושה), ואח תאום (צייר שהיה היפי לפני שהיו היפים בעולם. ב-1975 הוא פשוט עזב אשה ובן ונעלם ל-10 שנים; עד היום הוא לא מוכן לדבר על כך)שעתיים וחצי מאיתנו, שגייל היא הדבר היחיד בחייו שנותן לו אהבה. הוא מוזר מאד. כנראה שהמון ל.ס.די שרף לו יותר מדי תאי מח. הוא מאד אוהב אותי משום מה. אגב, הוא היה אלוף המכללות בהתאבקות לפני שברח לאיזה קומונה, ושרף את חייו. גייל חושבת שהוא היה בבית סוהר במכסיקו בשנים שנעלם. משום מה הוא סרב לדבר עם אחותו - אחותה של גייל או אמו (שניפטרה לפני 10 שנים) מאז 1980. גייל היא קורת ההצלה היחידה שלו. הוא מין הומלס בסיינט פיטסבורג, אך הומלס שיש לו מין אישה הגרה בקרון, והוא חי את חייו.
לבתנו אפרת הנסיעה לוקחת 9 שעות, ומשם ממשיכים לצפון קרולינה לבנה של גייל קני (זה שאימץ 6) שזאת נסיעה של שלוש שעות, ומשם הביתה - 10 שעות (הבית, אפרת, וקני נמצאים במין משולש).
אין לי כאן חברים קרובים כמו בארץ, אך ישנם חברים. יוצאים לאכול, לשחק ברידג' מדי פעם. לא חסר.
בקיצור ולעניין, אני עסוק כאן כמה שאני רק רוצה להיות עסוק. למשל מחרתיים, יום ששי, אני מראה בבית הכנסת את הסרט בופור, אבל נותן הקדמה של 30 דקות לסרט (מתחיל ממלחמת יום כפור, ואז מלחמת לבנון ב-1982 ועד שהחיילים עוזבים את בופור בשנת 2000. גם זה לוקח זמן. כתיבת מכתב זה והכתיבה לדויד מרגוליס גם לוקחת שעה-שעה וחצי. בקיצור לא חסר.
ופעמיים בשנה מגיעים ארצה לחודש כל פעם.
רק שנהיה בריאים.
