את מחלת הסרטן גילו אצלו כנראה בסביבות חודש מאי האחרון ולי נודע הדבר לפני מספר חודשים.
בהלוויה בה היו נוכחים בני משפחתו כמו גם כל חבריו הקרובים והרחוקים ניגשתי לבנו הבכור והצלחתי להעלות חיוך על פניו כשסיפרתי לו שהרגשתי חייב לגלוש שעה אחת בקור העז ובגשם לזכרו לפני שהמשכתי להלוויה. אין דרך יותר טובה בשבילי להנציח אותו מאשר להמשיך לגלוש ולהמשיך לזכור אותו אם כל תרגיל חדש שאני לומד (וכבר קשה לי בגילי).
קובי שגר בקרית ביאליק היה זה שדחף לי לפני פחות מ 9 וחצי שנים את הגלשן הראשון לידיים וביחד איתו נתן שני מפרשים, אם בשביל להיפטר מציוד ישן ואם בשביל להכניס אדם חדש לספורט אותו אהב מאד. היות שאני כבד שמיעה ואוטודידקט לא לקחתי קורס ולימדתי את עצמי לגלוש (מה לעשות שמכשירי שמיעה מתקלקלים במים) והוא לא יכל לסייע בגלל המרחק הרב שהיה בינינו (הקריות מול לוד). עוד זכור לי החיוך שלו כשסיפרתי לו שהצלחתי סוף סוף "לגלוש" אחורה במקום קדימה
קובי חיזק בי את האהבה לים כשאמר משפט שחזר על עצמו כמו מנטרה, "אין כמו הים" לכאורה משפט פשוט ובנאלי אבל מתמצת ואומר בעצם הכל בשבילנו אוהבי הים, גולשים מכל הסוגים, שייטים למיניהם, דייגים ועוד אנשים שנמשכים לים בחבלי קסם גם בסערות.
קובי היה מוותיקי גלישת הרוח בישראל, שייט קטמרן ואיש טבע אמיתי.
בתחילת שנות התשעים הכרתי אותו בסמינר הקיבוצים תחילה כמרצה שלי לבוטניקה ואחרי כן בעבודתנו המשותפת בסמינר במשך שנות התשעים (הרבה קילומטרים מדדו רגלינו יחדיו לאורכה ולרחבה של ארץ ישראל).
קובי היה אדם חזק וכל מי שראה אותו תאר אותו כגבר אמיתי.
הוא היה גם זה שהציע לי לגלוש בכנרת והיה מטלפן ומודיע לי מתי כדאי לסוע לגלוש.
כשהתחלתי להשתתף במאבק על בת גלים סיפרתי לו פרטים והוא חיזק את ידי.
תנחומי שלוחה למשפחתו, כרמלה ה"ילדים" והנכדים
מי יתן ולא ידעו עוד צער.
יהי זכרו ברוך.
אני מעלה תמונה סרוקה שצילמתי במהלך הדרכת סימנריסטיות בסוף שנות התשעים
ואגב בהלוויה היה גם אדם מבוגר ומזוקן עם מעיל וסמל של אקווהזום.
