אתר בת גלים

בואו נכניס לנושא זה את כל משחקי בת גלים ששיחקנו! אני אכניס כמה שכבר כתבתי עליהם אצל יורן

מנחם לס בתאריך 11/2/2007 4:39:44 PM

גשרים

למשחק עם האולר (אבל שיחקנו יותר עם מסמר גדול שנעיצתו באדמה הליחה היתה נקודה ולא קו הנוצר ע"י אולר) קראנו "גשרים". המשחק חייב נעיצה (תקיעת מסמר כך שיעמוד ולא ייפול) בתוך העגול "שלך" ששורטט באדמה הליחה (לכן היה זה משחק של סוף הסתיו והחורף), ואז אתה יוצא לכבוש את העגול של חברך (או 3-4 שחקנים עם עיגול כל אחד) ע"י בניית "גשר". את הגשר בונים על ידי נעיצת המסמר ואז יצירת קו החוצה את מקום התקיעה/נעיצה מהעגול שלך לעגול שאתה מנסה "לכבוש", ואז עליך לסיים את בניית הגשר ע"י נעיצה נוספת ומתיחת קו נוסף החוצה את הנעיצה השנייה. מה שניסינו לעשות זה לנעוץ את הנעיצה השנייה ממש על הקו הראשון שנימתח ואז יש לך גשר המורכב מקו אחד, והוא יהיה קשה "לכיבוש" לכשיגיע תוך חברך לנעוץ את המסמר.ואם לא הצלחת ליצור קו אחד, אז כמה שהנעיצה השנייה קרובה לראשונה והקו המקביל צר יותר, כך ייקשה על חברך לכבוש את העיגול שלך שהוא יכול לכבוש ר-ק אם "כבש" את הגשר שלך ע"י תקיעת המסמר על הקו האחד או בין שני הקווים המקבילים), לפני שהוא יכול להגיע למעגל שלך ולכובשו ע"י תקיעת המסמר שלוש פעמים במעגלך. היתה עוד "סטרטגיה": יכולת לשרטט את מעגלך על האדמה בכל גודל שרצית. ככל שמעגלך היה קטן יותר, כך היה קשה ליריבך לתקוע בו את המסמר שלוש פעמים רצופות. אבל אליה וקוץ בה: לפני שאתה יכול להתחיל לבנות גשר, עליך לתקוע את המסמר פעם אחת בתוך העיגול שלך, ואם שירטטה אותו יותר מדי קטן כך שאתה עצמך לא היית מסוגל לתקוע את המסמר בו כדי שתוכל לצאת לדרך ולבנות את הגשר הראשון שלך, הרי שאיבדת את תורך. היתה עוד אסטרטגיה אם שיחקת נגד 2 או 3: הרבה פעמים ניסינו למנוע מכל השלושה לצאת מעיגולם ע"י שתקענו מסמר בין עיגולך לעיגול של עוזי, אבל לפני שסיימת אותו ע"י תקיעה שנייה, החלטת להתחיל בבניית גשר נוסף לעבר עיגולו של ארנון, ואז התחלת בניית גשר לעיגול של יצחק, ואז אתה חוזר ומנסה לתקוע את המסמר פעם שנייה כדי שהגשר יהיה "בנוי", ואם יכולת בנית גשרים "בנויים" לכל העיגולים, ואז כבשת אותם אחד-אחד ע"י תקיעת המסמר בעיגול של ארנון, ואז בעיגול של עוזי ואז בעיגול של יצחק - ניצחת את המצשחק. ברגע שניכשלת בפעולה כל שהיא (כולל מסמר שלא "ניתקע" אלא נופל), אז מגיע תורו של השחקן הבא.
.
נישמע מסובך? לא לנו, ילדי בת גלים, ששיחקנו במשחקים האלה הרבה הרבה לפני משחקי המחשב, ונהנינו מהם הרבה יותר!

מנחם לס בתאריך 11/2/2007 4:52:00 PM

קורקונטים

ומה עם הקורקונטים שבנינו?
אני הבאתי לשתי נכדותי בהוד השרון
SCOOTERS
מאלומיניום מצוחצח, והן עלו עליהם 3-4 פעמים והם יושבים מאז במחסן.

לנו לא הביאו "סקוטרים" מאמריקה. את שלנו בנינו בעצמנו. מצאנו קרש טוב שיהווה את בסיס הקוקרונט, ואז הרכבנו שני קוגלרים, אחד לפנים ואחד מאחור, ואז הרכבנו "כידון" שנע בקלות מצד אחד לשני.
ראשית, מאין השגנו קוגלטורים טובים? לכל אחד היתה דרך משלו. וכשכבר היו לנו אותם, ציחצחנו אותם, שימננו אותם, ואם חס וחלילה כדורי הפלדה הקטנטנים היו בורחים "מהתל" בו נימצאו כדי ליצור את הקוגלר, לא היינו רצים לרכוש קוגלטור חדש, אלא היינו מנסים להחזיר את כדורי הפלדה הקטנים למקומם. אני זוכר את עצמי עובד על כך שעות על גבי שעות כי כשכמעט כל הכדורים בפנים, אז כשאתה מנסה להכניס כדור אחד, כדור שני שכבר היה במקום, "בורח" החוצה.

ה.
בניית קורקונט היה מבצע ממש. אני לא זוכר ילדים שביקשו מהאבא לבנות להם קורקונט. הכל עשינו בעצמנו תוך כדי שאנחנו לומדים הנדסה, מסגרות, נגרות, ומה לא.

ה

מנחם לס בתאריך 11/2/2007 5:07:27 PM

רוגטרות

רוגטרות (ככה קראנו לקליעים שיצרנו) היו כלי הנשק שלנו לזריקת אבנים, זנזלך, מה לא. עכשיו זה נישמע רע, אך אחת ממטרות הרוגטרות הראשיות היתה ליצור רוגטקה כה טובה שמתיחתה ושחרור אבן שהוחזק בשתי אצבעות כשיד שמאל אוחזת ב-וי ויד ימין מותחת את שתי הגומיות היתה כה מהירה שהאבן אם פגעה ביונה או ציפור, היתה הורגת על המקום.
ת.
בסיס הרוגטגה היה ענף מעץ זית שנסיונינו לימד אותנו שהוא הטוב והאמין ביותר. היינו מנסרים או חותכים את הענף שמצאנו כך שמה שיישאר הוא צורת האות
Y האנגלית.
את הגומיות קשרנו לשני ידי האות
V
והקשירה היתה אומנות בפני עצמה. את שתי הגומיות היינו מחברים ע"י פיסת עור קטנה ששם שכנה האבן שמוכנה לעוף.
אני זוכר רוגטקות שהעיפו אבנים למרחקים של 100 מטרים ויותר. הכל תלוי היה בטיב הגומי של הרוגטקה, וכח המפעיל למתוח את הגומי כמה שיותר. לי יש בקרקפת איזה 4-5 חתכים, תוצאה של רוקטגות לפני מלחמת השיחרור.
את הגומיות היינו חותכים מטיירים (צמיגים) ישנים, ואז לכולנו היו דוקטורטים בגומי

(הדוקטורטים בגומי עזרו שנים אח"כ בשימוש אחר.....

מנחם לס בתאריך 11/2/2007 5:08:56 PM

יש עוד אבל מחכה מאחרים

אני יכול לכתוב ברגע זה על עוד 5-6 משחקים אופיניים לנו, אך ברצוני לתת צ'אנס לאחרים לכתוב
שבת שלום

לכבוד חנוכה אני כבר מוסיף את הפורפרות .
אלה אותם סביבונים עם חוט שהיינו מלפפים על הפורפרה , ובמשיכה כלפי מטה היינו משחררים את הפורפרה מהחוט והיא היתה מסתובבת .
כמובן שמהר מאוד התפתח משחק שהיה אפשר להרוויח בו עוד ועוד פורפרות.
והיו עוד משחקים כמובן אבל גם אני רוצה לתת צ'אנס לאחרים.

5 אבנים - עם אבנים מרובעות קטנות וזהות בגודלם שהיינו מביאים מחוף שיקמונה.
פיבך ונחום בינה היו מוכרים אבנים למשחק ממתכת - זה לא היה משתווה לאבנים של שיקמונה.
מעניין אם גם כיום אפשר למצוא שם אבנים כאלה.

מחבואי קופסה - זה היה משחק כייפי. מישהו היה בועט בקופסה. כמה שיותר רחוק יותר טוב. העומד שהיה בדרך כלל הפרייר שבחבורה, היה צועד כדי להחזיר אותה למקום שממנה נבעטה. בינתיים כל החבורה היתה מתפזרת ומתחבאת והעומד היה צריך לתפוס אותם. מי שנתפס ע"י העומד היה מחכה שמישהו יבוא להציל אותו. אחד המתחבאים היה בדרך כלל מגיח כשהעומד עסוק בחיפושים ובועט שוב בקופסה, כל מי שנתפס ע"י העומד היה בורח ומתחבא שוב. בדרך כלל העומד לא היה מצליח להתחלף ולכן הוא היה הפרייר.
את המשחק הזה היה כייף לשחק במיוחד בלילה.

הולה הופ - כולכם בטח זוכרים את החישוק הזה מפלסטיק שהיינו מסובבים סביב הגוף. מי שמצליח לסובב הכי הרבה סיבובים מבלי שההולה הופ נופל - מנצח.
אני הייתי אלופה בזה.

מחבואים, קלאס, חבל, את המשחקים האלה אין צורך להסביר, הם עוברים מדור לדור.

שיחקנו גם מדרכות.
שניים היו עומדים זה מול זה משני צידי הכביש ומעבירים את הכדור מצד לצד תוך שהוא צריך לפגוע בשפת המדרכה.

מקלעת
לנו בשנות השבעים היו לא רוגטקה, כי אם "מקלעת", אותה עשינו
מתיל ברזל מכופף, שפרקנו מהגדרות באמצעי "ידני פיזיקאלי" של
כיפוף רב פעמי ומהיר של התיל עד שעומס החום גרם לשבירת
הברזל. אז היו "משיגים" חמרי גלם לאינסטרומנטים שלנו ובשום
פנים ואופן לא קונים.
חתכנו כ - 40 ס"מ של תיל, עשינו במרכזו לולאה שתשמש
כידית. ואת הקצוות כופפנו בצורת חנוכיה (או סמל המדינה) ואת
קצות התיל כופפנו לעיגול קטן אליו חיברנו את הגומיות. גם אנחנו
השתמשנו בזנזאלעך (פרי עץ האזדרכת) אותם שמנו בחתיכת
עור העשוייה מהלשון של נעל (תמיד שמרתי את הלשוניות של
נעלי העור של אבי לפני זריקתם).
לפעמים לפפנו על התיל חוטי טלפון צבעוניים כמנהגי הקישוט
של האינדיאנים.
את הגומיות להחלפה טענו על הלולאה או על פרק היד.

אז במי קלענו?
בעלי כותרת של ורדים,
קלענו למרפסות פתוחות ולחלונות.
מחלון דירתנו בקומה שנייה צלפתי לחלון קומה רביעית של בניין
סמוך והתאמנתי על זה שעות.
צלפנו בפחי אשפה שהיו אז ממתכת והרעש היה נפלא בעינינו.
צלפנו גם בלוחות קלקר.
פעם הייתי בערוגת הוורדים בחצר ביתנו וקבלתי זנזאלעך ישר בעין.
מי הצלף לא אדע כי כולם צלפו. אבל אם מטרתו היתה עלי הכותרת
של הורד והוא הצליח לפגוע בי, אז הוא צלף גרוע.

לא מזמן הוזמנתי ע"י חבר מנס ציונה, שלמד אתי, לראות מתקן
מיוחד שבנה כדי להראות לילדיו. זה היה רוגטקה.
שנינו קלענו במשך שעתיים בדיקט קליעה למטרה אבנים קטנות
וזנזאלעך, והחיוך לא מש מפינו על כל פגיעה מרעישת אזניים.

האם זהו מנחם ממציא המונח "עונת המלפפונים"?"דאון טאון"?
תושב בת גלים בעברו?

אני לא יודע באם ניתן לקרוא לזה משחק - אבל, מנהג 'בת גלימי' בוודאות!

היינו לוקחים צנצנת זכוכית, לתוכה מכניסים שאריות חלה - ומכסים ברשת (בד"כ פד גאזה מתוח ומוצמד באמצעות גומיה על התבריג בשפת הצנצנת).
במרכז הכיסוי, היינו קורעים חור.
כשהמלכודת מוכנה, היינו מטבילים ליד/בתוך ה'סלעים' בחוף 'בת גלים' וממתינים עד שהדגים ייכנסו פנימה - או אז, זינקנו עם יד מושטת כדיי לסגור את החור שהדגים לא ייברחו.

האכזבה הגדולה היתה שהיו נכנסים דגי סלע .
ג'ק ידידי הטוב שהיה גר בבית הצמוד לבה"ד היה אלוף בשיטת הדייג הזאת .
ואאווו הזכרונות עושים לי חשק לרדת מחר לים ולנסות אם זה עדיין עובד.

אקי!
הערת אגב. אם לא תיישר את התמונה ב- Icon שלך, כל המים יישפכו והים ייתרוקן.