ספור 1: לגדעון כהן
נשלח: 05 נובמבר 2007, 22:57
קטע ראשון לגדעון:
אתחיל עם נוסטלגיה. גדעון כהן תאר באומנות ממש ימי עבר שהיו ואינם עוד, והנוסטלגיה שהיתה מנת חלקנו. ברצוני להוסיף כמה משפטים על חנות המכולת של הוריו, ספור שאולי הוא עצמו איננו זוכר או יודע כי כמדומני הוא צעיר ממני בשנתיים-שלוש. מגיל 3 חייתי רק עם אמא. כשהייתי בן 6 עברנו לגור ברח' התכלת 9 ואמי החלה להריץ מין בוטקה קטנה במחנה הצבא הבריטי בטירה אחרי שאבי הביולוגי הפסיד את חנות הצעצועים שהיתה להם ליד דויטש. היתה זו בוטקה למתנות, עתונים, ספרים, וכו'. היא היתה יוצאת מהבית ב-5 בבוקר, ואני הייתי מתעורר, מתכונן לבי"ס (הייתי בכיתה א'), ויוצא לכוון בית הספר כחצי שעה לפני הזמן גם כדי לאכול את הלחמניה והחלב החם שחיכה לי אצל החנות של כהן, וגם להספיק למשחקי הכדורגל על עמודים עם שמוליק, חלדי, ושאר הילדים הגדולים.
אמי עשתה מין סידור עם אימו של גדעון שכל בוקר היתה מוכנה עבורי לחמניה טרייה עם חמאה, וכוס חלב. אני זוכר עד היום את הלחמניה והחמאה. אמו של גדעון יכלה כמובן למרוח שיכבה דקה של חמאה, אבל האמינו לי שהיא שמה שם לפחות רבע חפישת חמאה של תנובה, אם לא יותר. הטעם הניפלא של לחמניה טרייה חמה עם שיכבת חמאה בעובי של סנטימטר עדיין שמור אי שם בתאי מוחי ואני יכול להרגיש את טעם הלחמניה עד היום. עם הלחמניה היתה גם כוס חלב, שהיא תמיד העשירה עם סירופ שוקולד וסוכר ועבורי היה זה המטעם הטוב בעולם.
צהריים הייתי אוכל בבית הספר (מה היה שם המורה לתזונה שלנו שהיתה גם אחראית על ארוחת הצהריים? היא היתה ניפלאה. אני זוכר שכבר אז היא לימדה אותנו על אוכל בריא ולא בריא), ואז ארוחת ערב כשאמי היתה חוזרת מהעבודה ב-7 או 8 בערב.
סידור זה נימשך שנים, גם כשעברנו לרח' סיפורט.
כשאני מספר זאת לבנותי היום, שלאחת בת בת 6 (טלי, באטלנטה) והשנייה, סיגל אמה של אמי בת ה-8 בהוד השרון. קשה להן להאמין לסיפורי. טלי ואמי תינוקות ממש לעומת מה שאנחנו היינו בגילם. אני יודע שזאת סכנה לומר "בזמננו...", אך אני בטוח שאנחנו הבת גלימים של לפני מלחמת השחרור התבגרנו מהר מאד ולמדנו לטפל בעצמנו כשהיה צריך מגיל צעיר ביותר.
אתחיל עם נוסטלגיה. גדעון כהן תאר באומנות ממש ימי עבר שהיו ואינם עוד, והנוסטלגיה שהיתה מנת חלקנו. ברצוני להוסיף כמה משפטים על חנות המכולת של הוריו, ספור שאולי הוא עצמו איננו זוכר או יודע כי כמדומני הוא צעיר ממני בשנתיים-שלוש. מגיל 3 חייתי רק עם אמא. כשהייתי בן 6 עברנו לגור ברח' התכלת 9 ואמי החלה להריץ מין בוטקה קטנה במחנה הצבא הבריטי בטירה אחרי שאבי הביולוגי הפסיד את חנות הצעצועים שהיתה להם ליד דויטש. היתה זו בוטקה למתנות, עתונים, ספרים, וכו'. היא היתה יוצאת מהבית ב-5 בבוקר, ואני הייתי מתעורר, מתכונן לבי"ס (הייתי בכיתה א'), ויוצא לכוון בית הספר כחצי שעה לפני הזמן גם כדי לאכול את הלחמניה והחלב החם שחיכה לי אצל החנות של כהן, וגם להספיק למשחקי הכדורגל על עמודים עם שמוליק, חלדי, ושאר הילדים הגדולים.
אמי עשתה מין סידור עם אימו של גדעון שכל בוקר היתה מוכנה עבורי לחמניה טרייה עם חמאה, וכוס חלב. אני זוכר עד היום את הלחמניה והחמאה. אמו של גדעון יכלה כמובן למרוח שיכבה דקה של חמאה, אבל האמינו לי שהיא שמה שם לפחות רבע חפישת חמאה של תנובה, אם לא יותר. הטעם הניפלא של לחמניה טרייה חמה עם שיכבת חמאה בעובי של סנטימטר עדיין שמור אי שם בתאי מוחי ואני יכול להרגיש את טעם הלחמניה עד היום. עם הלחמניה היתה גם כוס חלב, שהיא תמיד העשירה עם סירופ שוקולד וסוכר ועבורי היה זה המטעם הטוב בעולם.
צהריים הייתי אוכל בבית הספר (מה היה שם המורה לתזונה שלנו שהיתה גם אחראית על ארוחת הצהריים? היא היתה ניפלאה. אני זוכר שכבר אז היא לימדה אותנו על אוכל בריא ולא בריא), ואז ארוחת ערב כשאמי היתה חוזרת מהעבודה ב-7 או 8 בערב.
סידור זה נימשך שנים, גם כשעברנו לרח' סיפורט.
כשאני מספר זאת לבנותי היום, שלאחת בת בת 6 (טלי, באטלנטה) והשנייה, סיגל אמה של אמי בת ה-8 בהוד השרון. קשה להן להאמין לסיפורי. טלי ואמי תינוקות ממש לעומת מה שאנחנו היינו בגילם. אני יודע שזאת סכנה לומר "בזמננו...", אך אני בטוח שאנחנו הבת גלימים של לפני מלחמת השחרור התבגרנו מהר מאד ולמדנו לטפל בעצמנו כשהיה צריך מגיל צעיר ביותר.