נעמי ברוט

[ayala]

מנחם לס גלגל אלי את הכדור ואני אנסה לספר על נעמי.
אני בטוחה שלא תספיק היריעה ולא 2 אתרים מיתולוגיים כדי לתאר את דמותה ולספר את סיפורה.
נעמי רצתה מאד לכתוב ספר ביאוגרפי על חייה, זה היה לפני 10 שנים, הצעתי לה שתרד אלי לאילת, תשב אצלי ותכתוב את הספר. נעמי השיבה לי : ומה אעשה עם החתולים שצריכים טיפול מיוחד וסירוק יומיומי? לכך לא היה לי פתרון שהרי ביתי הוא חממה לכלבים.... הפסד גדול שלא נכתב ספר כזה.
לנעמי באותה תקופה היו 15-20 חתולים סיאמיים שהיא קנתה אז לפי 10 שנים ב-1500 ש"ח כל חתול.
בכל הבית שרצו החתולים. בכל חדר היו ערמות על ערמות של אוכל לחתולים והמקרר היה ריק.
זה היה בתל-אביב ועכשיו ברשותכם אחזור לבת-גלים.
אני הכרתי את נעמי עקב ידידות ארוכת שנים שהיתה לי עם דני אחיה.
יחד היינו בגן של לובה, בבית ספר בת-גלים, ובצבא שרתנו באותו בסיס.
דני היה הילד/נער/בחור הכי שווה בבת-גלים. יפה-תואר אמיתי. אני עוד זוכרת נשיקה ראשונה על המגדל בגן השעשועים שהפך למגרש הכדורגל המיתולוגי.
נעמי היתה אשה מעניינת ומקורית שהקדימה את זמנה.
יפה תיארו אותה מרקו ואהובה באתר של מלצר.
וזה שכתב שהיה לה לב של זהב.... הוא בטח כתב את זה על אחת השכנות שלה.
נעמי ? לב של זהב ? רק מ-4 מילים כאלה היא בטח מתהפכת בקברה....
נעמי היתה אשה חכמה עם ראש קרימינלי שהשתמשה בחוכמתה רק כדי להזיק לאלה שהיו אצלה על הכוונת. והיו הרבה.
מסיבות הסילבסטר אצלה בבית היו במימון עתון "העולם הזה", פיצלה היה מביא את המשקאות נתן זהבי היה מצלם (אז הוא היה הצלם של העולם הזה) ונעמי את הסקנדלים. כל המי ומי מהבוהמה בישראל התארחו במסיבות האלה, שחקנים ודוגמניות, עורכי דין ואמנים.
המנהג הזה המשיך גם כשנעמי עברה לגור בתל-אביב בשנות ה-70.
הכרתי באמצעותה אנשים שבחיים לא הייתי מכירה אותם בשום דרך אחרת.
הורי וחברי התנגדו לקשר שלי עם נעמי, דבר לא עזר, אני הייתי מרותקת לסיפורים שלה, משתתפת בחגיגות ובמעשים הזדוניים, שהיום אני נזכרת בהם עם חיוך, אבל אז בזמנו זה היה הרוע בהתגלמותו.
לפעמים אני חושבת שאילו הייתי בת יותר ממושמעת הייתי מפסידה הרבה חוויות, והכרויות מעניינות.
לעולם לא הייתי זוכה להכיר את אלן דילון, ג'ימס בראון ורודולף נורייב ז"ל הרקדן האגדי למשל.
ביקרתי את נעמי לפני כ-5 שנים. זו הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא נראתה רע מאד. שיער שיבה, חסרת שיניים. זה היה בחורף, היא היתה נעולה בסנדלים תנכיות וגרבי צמר. היא היתה נתמכת סעד. אשה חולה וזקנה .
ממלכת חיי הלילה ומלכת הבוהימה להיכן היא התדרדרה.....
חשבתי בליבי - זה מה שקורה לאנשים שחיים כאילו אין מחר.
היה לי ממש קשה לראות אותה במצב כזה. חזרתי הביתה לאילת בדכאון.
כמה חודשים אחרי כן נעמי אושפזה ביפו במוסד גריאטרי. מכיוון שהיא סבלה מפגיעה מוחית זכרונה החל לתעתע בה, לאט לאט היא איבדה את זיכרונה.
לא ביקרתי אותה ביפו - לא רציתי לזכור אותה במצב כזה.
נעמי נפטרה לפני כשנתיים גלמודה ערירית וחסרת כל.
לדרכה האחרונה ליוו אותה 3 חברים שאספו עוד אנשים כדי ליצור מניין.
לי הודיעו כשבוע לאחר קבורתה.... לא ניתנה לי ההזדמנות להפרד ממנה.... ואולי טוב שכך !!
בגלריה בנוסטלגיה מצאתי לנכון להכניס את כתבתו של נתן זהבי שפורסמה לאחר מותה. הכותרת "מותה של הדיוה" אומרת הכל !!!

[aharon]

איילה !!!
תודה רבה על המילים המרגשות שכתבת על נעמי .
אני אזכור אותה משתזפת עם הביקיני הלבן כשהיא יושבת נשענת על החומה.

[כרמל נאוה]

איילה שלום,

אני חושבת שאת או מישהו אחר הזכיר פעם שלנעמי ברוט היה קוף.

הנני זוכרת שבילדותי בשנות ה-70 בחצר שברחוב חיל הים 4
פינת רחוב העלייה השנייה 11 (מול רמב"ם) היה קוף במרפסת
שבקומת הקרקע בבניין שמול הפנייה למיון בית החולים.
נהגנו ללכת לבקר את הקוף ולהגניב לו דרך תריסי המרפסת
פירות וממתקים כי חשבנו שהוא מסכן ונכלא שם ע"י אנשים רעים.

האם ידוע לך אם זהו הקוף שהוזכר?

[ayala]

נאוה - זה לא אותו הקוף.
נעמי היתה גרה ברחוב כספי (יזרעאל לשעבר) והיו לה 2 קופים בתקופות שונות.
היתה הקופה המיניאטורית ויקטוריה שהיתה מאומנת לגנוב לאנשים עגילים מהאזניים וכו' , בסוף נעמי מסרה אותה לגן החיות ויש שם עד היום לוח נחושת שעליו כתוב שהקופה נמצאת שם באדיבותה של נעמי אדווה.
הקוף השני היה צ'רלס, שהיה קוף גדול רע ועצבני שגם היה נושך. את הקוף הזה היא קיבלה מבוסי. אני עוד זוכרת שהייתי איתו בתל-אביב כמה ימים לבד. שמרתי עליו. הוא היה קשור עם חבל ארוך במרפסת, וכשהבאתי לו אוכל הוא היה נושך אותי. כפוי טובה.... חיות בדרך כלל לא נושכות אנשים שמאכילים אותם.....

[roby young]

איילה שלום ותודה על הכתבה היפה על נעמי ברוט. נזכרתי ששוער מכבי חיפה- יחזקאל גרשוני ז"ל היה ידיד קרוב של נעמי בזמן הקריירה שלו ואולי גם אחריה. בתור נער צעיר בבת גלים חשבתי שהתמזל מזלי כשראיתי את נעמי מורידה את החלק העליון של בגד הים שלה ומשתזפת על יד החומה בחוף בת גלים.....כפי שכתבת, איילה, נעמי הייתה הרבה לפני זמנה!!!

[Menahem]

לא הגבתי עד עתה כי הייתי בהרי צפון קרולינה ללא יכולת לכתוב עבריתץ
תודה איילה על מאמר שהסביר בצורה הכי טובה איזה טיפוס מיוחד במינו היא היתה, אבל טיפוס הורס לא רק אנשים שרצתה לפגוע בהם אלא גם את עצמה.
אבל היו אנשים (אני בטוח שאיילה היתה אחת מהן/הם) שאיתם הרגישה בטחון לפתוח את ליבה, ואז הכאב התמידי שחייה איתו (אני חושב שהיתה מדופרסת כרונית) התגלה. הרבה משגעונותיה היו בריחה מכאב. אני לא פסיכולוג ויכול להיות שאני טועה, אך זאת דעתי. היא מבוססת על כמה שיחות "אמת" שהיו לי איתה כשהיא כתבה בהעולם הזה ואני בידיעות והיינו ניפגשים בבית העתונאים, ומשם הולכים לבאר זה או אחר. הרבה פעמים דיברה בצער רב עם דמעות גדולות בעיניה.
אין שאלה שהיא היתה טיפוס בוהמי עוד לפני שהמילה בוןהמה הומצאה. אבל כמו בן אמוץ (שתקופת מה היה ידיד קרוב שלה), היה להם איזה שהוא טרוף עצמי הורס שקשה להסבירו. מה שמאד הפתיע אותי היה חוסר יכולתה לשתות (לפחות בתקופה שהייתי ניפגש איתה). גם לי היו אז כל מיני כאבים נפשיים והייתי שותה יותר מדי לפעמים. עם נעמי רציתי כמה פעמים לשתות ולשתות, אבל אחרי כוסית וויסקי אחת היא סרבה לשתות יותר. לא יודע למה.
היא היתה בת כתתי, ואני מוכן להישבע שכבר בכיתה אלף היא היתה טיפוס מיוחד שאין שני לו. כבר אז שנאה להשתתף בפעולות כיתה רגילות, או משחקי אחה"צ. תמיד היתה לה אג'נדה משלה, וכבר בגיל 7 או 8 היא לא שמה קצוץ על כל העולם, ועשתה מה בראש שלה.
אני מאד מקווה שהיו לה גם איזה שהן תקופות אושר בחייה!

[עליזה חדד]

קצת על נעמי ברוט מזווית אחרת..
בילדותי היה לי העונג (המפוקפק קמעה..) לגור בקומה השנייה מעל נעמי ברחוב כספי. רציתי לספר קצת איך נתפסה חווית המגורים ליד דמות צבעונית כמוה בעיניים של ילדים ( דהיינו, אני וכל חברותי הסקרניות- מגיל 4 ועד שהתגייסנו).
ראשית יש לכולנו פחד אדיר מכלבים עד היום. לנעמי היו שלושה, שהיו מתפרצים בריצה פראית כשהדלת הייתה נפתחת ומתנפלים בשמחה על כל מי שנקרה בדרכם. למותר לציין כי בגובה שהייתי אז, זכורים לי הכלבים כמפלצות ענק. במיוחד אחד מהם בשם בלקי , כלב זאב שהתחבר לי בקלות לחוויות של כיפה אדומה ביער.
יכול להיות שלנעמי הייתה נשמה גדולה במה שנוגע ליחס לבעלי חיים, אבל את המבט המרושע שלה כשהייתי מרוחה מתחת לכלבים שלה , הלגלוג והזלזול לנוכח מבטים מפוחדים של ילדה בת עשר , זה לא משהו שמצביע על אנושיות יתר.
כן, היה מאוד שמח אצלנו. בימים היווה הקוף שהוזכר אטרקציה לא קטנה ובלילות- בכל פעם שהיה רעש יוצא דופן ( והיו הרבה חגיגות כאלה) אבא שלי היה קונה את "העולם הזה" כדי לדעת מי בא לבקר. ( כמו נורייב, למשל) והייתה משטרה וסמים, ובוסי שהצטייר בעינינו בצורה מאוד מפחידה, וגם ניהנינו לראות את דני ברוט החתיך או את גרשוני מסתובבים בתחתונים, בעוד שנעמי הסתפקה גם בפחות מזה..והיה ריח מתמיד של גן חיות והייתה אמא של נעמי ששתפה את אמא שלי בקשייה ( הרבה שיחות על ניקיון של שתי יקיות) .
כל ההתרחשויות המסעירות הללו אמנם הקדימו מאוד את זמנם ואני חושבת שנתן זהבי תיאר אותה בצורה מאוד נאמנה בכתבה שלו. בסך הכול אפשר לתאר את תחושותי באותם ימים כתערובת של פחד וסקרנות.
בכל מקרה, לכל בת גלימי שאני מנסה להסביר איפה גרתי בילדות אני צריכה רק להגיד שזה היה בבית של נעמי וזה סימן היכר מאוד ברור.
עליזה חדד ( שפיץ לשעבר)

[aharon]

קופים, כלבים,חתולים, סלבריטאי שנות ה-60 בזכות הסיפורים על נעמי אני זוכה לפגוש כאן את הילדה הראשונה מכיתה שלי שנרשמת לפורום.
עליזה תרגישי בבית והעשירי אותנו עוד בסיפורי נוסטלגיה שאת זוכרת.