התמנון
אני לא זוכר באיזה גיל "גיליתי" את הים אולי בגיל 10, אני כן זוכר שהלכתי בעקבות החברה ה"גדולים" התגנבנו לחוף השקט והחברה שחו לרפסודה שהייתה ממוקמת מול החוף בעומק, ואני שחיתי אחריהם כשאחרי 100 מ' לערך הבנתי שאני יודע לשחות !
משם ולאהבת הים הדרך היית קצרה . עוד באותו יום ביקשתי מאבא שלי שיקנה לי רובה דייג. רובה ?הזדעק אבא שלי שהיה לו נתק כמעט מוחלט מהים, מה קרה לך אתה רוצה רובה כבר בגיל הזה ?בנס חמקתי "מכפה " קודם תביא ציונים טובים מהלימודים! טוב אני ולימודים זה כמו אבא שלי והים. בלית ברירה לקחתי מוט מתכת והלכתי איתו לפסי הרכבת כדי שהקטר יעבור מעליו ימעך אותו ואז יהיה לי שפיץ שבו אוכל לדוג דגים. והיו אז דגים בשפע ממש אפשר היה לבחור את הסוג והגודל .
באחד מן הימים ירדתי לצלול מתחת לקזינו ובעודי דג הרגשתי כאילו כל הסלע שמתחתי זז לא הבנתי מה קורה עד ש"הסלע" זז לכיוון העומק זה היה תמנון אימתני משהו מפלצתי קפאתי לשנייה ואז עשיתי מעשה ישו פשוט רצתי על המים מרב פחד טיפסתי על שלבי הברזל שהיו ממוקמים בחומת הבטון מול מוסדג ולא חזרתי לים במשך שבוע! ואז אבא שלי באמת התחיל להיות מודאג......
התמנון
-
משיח דניאל
- הודעות: 23
- הצטרף: 22 מרץ 2008, 00:46
התמנון
נוסדתי בינואר 1952 ברמב"ם ועדיין קשור בחבל הטבור לשכונה !
גם אנו היינו "יוצרים" להבים ע"י ניצול האנרגיה והכובד של
רכבת ישראל.
בשנות ה-70 בנו את אגד ואת תחנת הרכבת וכל המתחם
של חניון הרכבת, שפעם היה שדה נפלא ומלא בגרוטאות
מכוניות, באר מים, עצי אקליפטוס, שלוליות חורף וצמחי בר
ושדה חרציות, שבולת שועל וקוצים, החל להתמלא בקרשים
ומסמרים.
אספנו את המסמרים הגדולים, יישרנו אותם עם פטיש והנחנו
על המסילה. בסבלנות של בדואי היינו מחכים לרכבת שתעבור,
ועל "פס הייצור" קבלנו להב שטוח ומבריק של המסמר שנמעך.
אהבנו גם לשים אבני חצץ על המסילה ולשמוע את פצפוצם בעבור
הרכבת מעליהם.
כמה שטויות שילדים יכולים לעשות כשההורים לא עוקבים
אחרי כל צעד ושעל שלהם.
היום לרוב הילדים כבר אין את דרגות החופש של היעדרות
רבת שעות מהבית בלי שההורים יידעו בדיוק מה מעשיהם,
ואולי טוב שכך? פחות שטויות ודברים מסוכנים, אך יחד עם זאת
פחות יצירתיות בניצול המשאבים הטבעיים של הסביבה.
ועל יתר מעללינו ב"שדה הגדול", שהיום הוא שלמת אספלט
וחניון הרכבת בהזדמנות אחרת.
רכבת ישראל.
בשנות ה-70 בנו את אגד ואת תחנת הרכבת וכל המתחם
של חניון הרכבת, שפעם היה שדה נפלא ומלא בגרוטאות
מכוניות, באר מים, עצי אקליפטוס, שלוליות חורף וצמחי בר
ושדה חרציות, שבולת שועל וקוצים, החל להתמלא בקרשים
ומסמרים.
אספנו את המסמרים הגדולים, יישרנו אותם עם פטיש והנחנו
על המסילה. בסבלנות של בדואי היינו מחכים לרכבת שתעבור,
ועל "פס הייצור" קבלנו להב שטוח ומבריק של המסמר שנמעך.
אהבנו גם לשים אבני חצץ על המסילה ולשמוע את פצפוצם בעבור
הרכבת מעליהם.
כמה שטויות שילדים יכולים לעשות כשההורים לא עוקבים
אחרי כל צעד ושעל שלהם.
היום לרוב הילדים כבר אין את דרגות החופש של היעדרות
רבת שעות מהבית בלי שההורים יידעו בדיוק מה מעשיהם,
ואולי טוב שכך? פחות שטויות ודברים מסוכנים, אך יחד עם זאת
פחות יצירתיות בניצול המשאבים הטבעיים של הסביבה.
ועל יתר מעללינו ב"שדה הגדול", שהיום הוא שלמת אספלט
וחניון הרכבת בהזדמנות אחרת.
עליזה שקולניק ואני הננו העורכות של עיתון שכונת בת-גלים "עושים גלים". תושבי בת-גלים המעוניינים לכתוב לעיתון נושאים הקשורים לשכונה מוזמנים לשלוח כתבות למייל: carnav05@gmail.com או להשאיר הודעה במענה הקולי בטלפון: 04-8536697 בצרוף שם ומס' טלפון.