מנחם לס (רוזנברג) בתאריך 8/22/2007 7:13:09 PM
קפיצת ראש מהקומה השלישית
ספורי הקומה השלישית
על "הקומה השלישית" (גובה 10 מטרים) של מגדל הקפיצות 'בבריכה של מרגוליס' ניכתב
בספר (ראה ספרה של אורה מורג) והוא תואר בשני מאמרי ספורט שלי לחדשות הספורט
ולידיעות. אני משוכהע שאפשר לכתוב על קומה זאת ספר שלם, אם כל אחד מאיתנו יתרום
מסיפוריו וחוויותיו על הקומה המטורפת הזאת.
היו ספורים ושמועות על הקומה. הסיפור הידוע ביותר היה על המציל פאול שקפץ ובמישגה
נחת על ביטנו "שהתפוצצה" ומי הבריכה הפכו אדומים כדם. היה גם ספור על איזה ערבי
שמצא את מותו בקפיצה משם. הצרה בסיפורים המסופרים על ידי אנשים שלא היו עדי ראייה
למקרה זה או אחר היא, שעם הזמן הסיפורים הופכים לשמועות, ואז השמועות הופכות
להגזמות, וכשהנוסטלגיה חוגגת, ההגזמות הופכות למיטולוגיה, ואז לאגדה ממש. אני לא
מכיר עד ראייה אחד לאסון מוות שקרה בגלל הקומה השלישית. אולי זה דבר שקשה להאמין,
אך עד כמה שידוע לי לא קרה אפילו אסון טראגי אחד מהקומה הזאת, שעצם היותה במיקומה
ובצורתה, היתה "ראוייה" לעשרות אסונות: כשאתה עולה אנכית על סולם הבנוי מעץ רקוב
משנים של רטיבות ומליחות, וקופץ ל-"בור" קטן בבריכה שמידותיו בוודאי לא עלו על 5
מטרים על 5 מטרים, ולחור העמוק הזה עליך לכוון את קפיצתך, כשמתחת אין מציל והשוחים
מבלים ב-"עומק" חפשי, כמעט לא ייתכן שלא קרה שם אסון של ממש. אני זוכר קפיצות משם
כשאני מכוון את נחיתתי בין שני בני אדם במים הנמצאים 2 מטרים אחד מהשני. אז אם ישנו
מישהו שחזה במו עיניו באסון שקרה שם, אנא, יידע אותנו במה שקרה.
אבל חוויות משם ישנן מכאן ועד הודעה חדשה. לי זכורים שני ספורים משם:
1. משך שנים חגי אגם לבן ז"ל היה "האח הגדול" שלי. מלבד עשרות דברים אחרים, הוא היה
זה שהשפיע עלי (כולל הדגמות, הצעות, ודרכים להתגבר על פחדי) לבצע את קפיצת הראש
הראשונה שלי מהקומה השנייה (גובהה היה 5 מטרים). כיצד עשה זאת? הוא הכריח אותי
לעלות לקומה השלישית ולעמוד שם כחצי שעה, ואז לרדת מהר לקומה השנייה שגובהה
"הצטמצם" בגלל הפרספציה כאילו לגובה של 2 מטרים. עשיתי זאת פעמיים, ובפעם השלישית
ביצעתי את קפיצת הראש הראשונה שלי מהקומה הזאת. הייתי בן 8 או 9 אז. אני לא זוכר אם
זה היה בערך באותו זמן, או כמה זמן אחרי זה, כשהוא פקד עלי שהגיע הזמן לקפוץ ראש
מהקומה השלישית. קפיצות "רגליים" בצענו כולנו ללא בעייה מגיל צעיר ביותר. אני ניזכר
בחלחלה שהיינו משחקים "תופסת" ואחד היה בורח לסולם הקומה השלישית כש-"התופס" ממהר
אחריו, וכשהגעת לסוף הקומה והתופס שלושה מטרים ממך, בצעת קפיצה למים כמעט בלי לשים
לב מי שהה שם למטה. לפעמים היינו משנים את זווית הקפיצה כדי למנוע נפילה על ראש
שוחה זה או אחר.
אז זהו. הגיע יום קפיצת הראש מהקומה השלישית.
רק שתביהו: היום מגדלי הקפיצה הם מבנים גדולים שהעלייה למגדל הקפיצות נעשית במעלית
מפוארת. הבריכה לרוב סגורה (רק באולימפיאדות סיאול ב-1988 וסידני ב-שנת 2000
הקפיצות נערכו בבריכה פתוחה), וממגדל הקפיצות של 10 מטרים הכל נראה "ומרגיש" כ-NOT
A BIG DEAL. בסיאול נערכה מין מסיבת עתונאים צנועה עם גרג לוגניס, קפצן המים הגדול
אי-פעם, והייתי שם, בגובה של 10 מטרים, גובה שלא עשה רושם רב.
אך בשנת 1946 (כמדומני), כשעליתי על המגדל הדקיק והצנוע שהסולם אליו ניקשר לבטון עם
חוטי ברזל וכל הסולם נע וזז בזמן העלייה, ומסביבך רק שמיים, עננים, וגלי הים התיכון
המתדפקים על חומת הבריכה, כל המעמד מעביר בי צמרמורת עד היום הזה. לחגי לא היתה
"קומה רביעית" שיכולתי לעלות אליה כדי ש-"השלישית" תיראה "נמוכה". הוא פשוט פקד עלי
לומר "על החיים ועל המוות" ולקפוץ. קפצתי קפיצת ראש עם נחיתה לא רעה, עד כמה שזכור
לי.
עד היום המחשבה על אותו רגע מלחיצה אותי. אני ניזכר (ומרגיש עד היום) את פחד הפלצות
שתקף אותי. אף פעם לפני כן, ואף פעם אחרי כן, לא הרגשתי פחד איום כזה. למעשה, אחרי
הקפיצה הראשונה ביצעתי בוודאי מאות קפיצות ראש משם, אך לפני כל קפיצה הרגשתי דפיקות
לב שמקורן בקפיצת הראש הראשונה.
2. בכיתתנו היה ילד בשם שמואל כהן. "בברוטו" קראנו לו. היו לנו אז שמות כינוי על
הכיפאק. היום אין דבר כזה. בברוטו היה כנראה ילד איטי, או קשה למידה, או אולי אפילו
קצת מפגר (אלא אם-כן הוא היה החכם שעבד על כולנו). הוא-הוא שמנחם בורר שיכנע פעם
לבנות סולם לשמיים. שיכנענו את בברוטו לעלות לקומה השלישית. הוא עלה. אך אז נוצרה
"בעייה קטנה": הוא סרב לקפוץ מרוב פחד, אך גם סרב לרדת בסולם מרוב פחד (אלה שעלו
בסולם יודעים שהעלייה עליו היתה קלה בהרבה מהירידה ממנו). אז מה עושים? אני לא זוכר
כבר מי היה שם איתנו על הקומה השלישית עם בברוטו. אני אפילו לא זוכר כיצד הדבר
הסתדר. מה שאני כן זוכר הוא ששהינו שם זמן רב לפני שביקשנו עזרה. אשמח לשמוע אם
מישהו זוכר את המקרה.