על ידי drorman » 27 יוני 2011, 04:24
אינדונזיה-באלי-אפריל 2008-יומן מסע מאת דרור מנגל-פרק כה'.
אתר הבית של דרור מנגל-
http://mangelbalitour.blogspot.com" onclick="window.open(this.href);return false; /
ששת הצלמים שהיו פרושים על החוף ב-balangan לא השאירו כל מקום לספק. מדובר ביום מעולה עם תנאים כמעט מושלמים, גובה מספק דיו, ללא רוח בכלל וקרוב ל-15 אנשים במים, שזוהי כמות שממש ממש אפשר לחיות איתה בשלום כיון שרוחב החוף כולו או מה שנקרא המיפתח כולו הוא באורך של 600 מטר לפחות
מהשבירה עמוקה ביותר ועד השבירה הסופית על הריף הרדוד והחד. ביום סופר מושלם, שבו התנאים והמזל משחקים תפקיד מפתח, ניתן לקחת את הגל מהשבירה העמוקה ביותר , לרכב עליו כ-100 מטר, אז יש קיים סקשיין ושבירה נוספת , שרק גולשים שבאמת יודעים לגלוש , מצליחים
לעבור את זה, הכישרון הניסיון והבנת הגל, הם הגורמים העיקרים שעושים את ההבדל בין גולש שמצליח לעבור סקשיין זה, לבין גולש ים תיכוני מצוי שכמוני, שבדרך כלל זורק שם את הגלשן, צולל וחוזר שוב לנקודת תפישת הגל הראשונית. אין מה לעשות הכרה במגבלותייך הם נקודה מרכזית בבאלי, תובנה זו, שברגע שקיבלת אותה אתה חי עם עצמך הרבה יותר בשלום, והמילה אכזבה כבר אינה קיימת בהוויתך. לאחר שעוברים את הסקשיין הראשון יש קטע של עוד איזה 100 מטר, שבו הרכיבה חייבת להיות על השליש העליון של הגל, אלא אם כן הגל הצטנר בצורה מושלמת ומה שנשאר לך זה רק לקדוח. כאן שוב המקום לציין, שחוף זה שהשבירה בו שמאלית, אינו המקום שאני
אקדח בו צינור וכל זאת מן הטעמים הבאים.
בשבילי השבירה שם היא בקסייד- האומנות הזו של לקדוח צינור בבקסייד, על כל המשתמע מכך, היא אומנות שאו שיש לך את זה או שאין לך את זה. בחור שכמוני , בן 40+, שגלש כל ימיו בים התיכון, שבו , ואין ברירה צריך לומר את האמת, צינורות זה לא כמו צה"ל או חיי הלילה של תל אביב, שני דברים שאנו כישראלים גאים ומתהדרים בהם, צינורות אינם מצרך שכיח במחוזותינו, ולכן כאשר אני רוכב על גל של מטר עד שניים, כשמאחוריי אני שומע את הדיי הקצף הנשבר על המים, לפעמיים כמעט על הסלע החשוף, לפניי מורד תלול ושקוף, נד מים בשיא עוצמתו ותפארתו,
ובמבט לכיוון המשך הגל אני מתחיל לראות את התקמרות הגל המשולה בעיניי לקשת בגבו של חתול כאשר הוא מתמתח, רק שכאן מדובר בטונות
של מים המצויים בתנועה, וכשמחברים את כל האלמנטים האלה, ובמצב
הזה צריך להתכופף להחזיק את הרייל, להסתכל קדימה, לתקוע את היד הקרובה לקיר, שמאל במקרה שלי, בתוך הגל, דבר שישר גורם לאיבוד הבאלאנס, לשמור על קו רציף, להרגיש את הלשון האדירה הזו של הגל מכסה אותך ומכניסה אותך לתוך חדר המתקדם כל הזמן קדימה, זו משימה שעל פניו נראית לי אישית קשה ודימיונית, מצריכה יכולות אדירות , ניסיון ובנוסף אומץ רב, שכן במקרה ולא הצלחת לעשות את הצינור, היה מוכן לטלטלות ועירבובים, בדיוק כמו חתיכות של פירות הנזרקים לתוך בלנדר במטרה לעשות מיץ פירות. כמובן שבסופו של דבר הגולש שורד הכל, ועולה לפניי המים כרגיל , אבל אני מטבעי, מעדיף תמיד לרכב על הגל לייצר כמה שיותר מהירות, וברגע שזה מתחיל להתעגל אני מעדיף לחתוך החוצה.
בקטע האחרון של הגל בחוף balangan בו מגיע הגולש לחלק השלישי של הגל, בקטע הזה לטעמי, הגל הופך לתלול ביותר , החזק ביותר, ועם האפשרות הרבה ביותר לטעויות , מצד שני ניתן בחלק הזה לשמוע יללות ניצחון המזכירות את שבטי האינדיאנים של מרכז אמריקה בתקופה שבה השתלט האדם הלבן על הערבות הצחיחות של ארה"ב. יללות אלה נשמעות תמיד מאותם אנשים שרכבו את הגל והצליחו לתת שם צינור או הייתה להם רכיבה של 200-300 מטר של קיר בלתי נגמר.
הייתי בדילמה רצינית. האם אכנס למים בדרך הארוכה יותר והשגרתית או שמא אכנס בדרך הקצרה יותר שהיא גם הרפתקנית יותר. האחריות וכמות הגולשים הגדולה של החבר'ה שבאו איתי מישראל הכריעו את הכף לטובת כניסה ארוכה יותר אך יחד עם זאת בטוחה יותר . יש להבין כי בכניסה הקצרה יותר הולכים עם קו החול לאורך מצוק של סלעים, ההליכה היא על יבשה, קו החול המתפתל הופך לסלעים קשים, עד שמגיעים לפינה מסויימת שהיא גם קצה הדרך. כאן מתחיל האוקיאנוס, וכאן אתה עומד מול הפיק הראשון, הוא משקיף עלייך מרחק של 60 מטר מהמקום בו אתה עומד. מרגע זה ואילך כל העניין הוא מזל ועיתוי. על הגולש לבדוק ולמצוא נקודת זמן, בדרך כלל אחרי סט, שבה אתה יכול לקפוץ עם הגלשן למים ושהתקפה לא תישבר עלייך, כי במקרה היא כן תישבר עלייך, יש בעיות רבות הידועות אני מאמין לכלל הגולשים , במקומות מעין אלה שהזרם כל כך חזק, שהשבירה כל כך עוצמתית ושהסלעים כל כך בולטים. יחד עם זאת לרוב הכניסה עוברת ממש חלק ואתה תוך שניות כבר לוקח גל.
אף על פי כן ולמרות הכל, בחרתי לא להיות הרפתקן. לכולם היו booties כך שהתחלנו להיכנס בצעדים קלים מקו החוף. השבירה הייתה מרוחקת כ-250 מטר מאיתנו. היות ובאינדונזיה אני משתדל להיכנס לגלוש רק כשיש הרבה מים, תוך שניות עברנו ממצב של הליכה על הסלע הרדוד , למים עמוקים יותר ולחתירה לכיוון הגלים. שמרתי כהרגלי עם קשר עין עם כולם. לי זה כבר ברור, מניסיון, שתמיד יש כאלה שצריך לשים עליהם יותר עין ויש כאלה שאין בכלל מה להסתכל עליהם, האחרונים הם שועלי אוקיאנוסים ותיקים שיש להם אפילו ניסיון רב משלי, והראשונים, שתמיד מפתיעים אותי בקצב ההתקדמות שלהם באינדונזיה, הם גולשים בינוניים, שאין להם הרבה ניסיון אך יש להם את האומץ להיכנס במקומות חזקים באי באלי, ורגש ההרפתקנות והאדרנלין הם אלה שמניעים אותם.
אגב, גולשים כדוגמת אלה, המתחילים בינוניים הם אלה שעושים את קפיצת המדרגה הגדולה ביותר, ואת ההתקדמות הגדולה ביותר אחריי שהם חוזרים לישראל.
הזרם היה חזק. אם הפיק הראשון והגבוה הוא בצד השמאלי ביותר של החוף, הזרם סחב בפראות לכיוון ההפוך, ימינה בדיוק אל החלק השלישי של הגל, עליו הסברתי מקודם, החלק העוצמתי והאחרון של הגל, שבו השבירה הסופית היא החזקה ביותר. כאשר ראיתי כי אחד החבר'ה עלול להיסחף לשם, ושהוא לא חותר מספיק חזק שרקתי לו , וסימנתי לו עם היד שיירד טיפה למטה, שיעמוד על הסלעים ויעלה שוב מחדש מקו מקביל אליי ומתחתיי. לא רציתי שהוא יעבור שם טראומה שתשפיע לו על המשך הגלישה באותו יום.
הכניסה למים במקומות שהגאות והשפל הם מרכיבים כה דומיננטים היא ציון מפתח להמשך יום הגלישה שלך.
יום שנפתח רע , בפציעה שריטה או מכה כלשהי, גוררת איתה אובדן של בטחון עצמי וחשק , שניי אלמנטים אלה הם מוטיבים חשובים ביותר לגולש וחשיבותם מתעצמת פי כמה וכמה במקומות בהם הגלים כל כך חזקים, וכל כך מפתיעים בשינויים הקיצוניים שלהם במבנה בגודל ובתדירות.
לא אשכח לעולם את הכניסה שלי לים בחוף נוסה דואה. חוף עם שבירה ימנית ושמאלית, נחשב לגל הכבד ביותר באי באלי, אולי עם אולואטו בצוותא, הם מהווים את החופים העוצמתיים ביותר. ידוע בכינויו mini pipeline. בטיול זה הקבוצה שהייתה איתי בבאלי, כבר עזבה את באלי, ונשאר איתי בחור בשם יניב, גולש שעשה מעבר בארץ מחוף פלמחים לחוף הבית שלי חוף הילטון, כך שהכרתי אותו גם מהארץ, וידעתי, למרות שהוא אינו גולש ותיק, שיש לו אומץ ושהוא אוהב לנסות גבהים שונים. היה זה יום גבוה , לפחות עבורי ושום גולש לא נראה באותו יום במים. גלים של 2-2 וחצי מטר התנפצו על מדף סלעים נמוך. היינו כמעט בשיאו של השפל. יחד עם זאת היינו חמים אש.
יניב, דייג אמיתי, הלך עד לנקודת הכניסה על הריף החי , ללא booties, יחף , אפילו הדייגים אינדונזים עם חלוף השנים והקדמה, כבר הולכים עם נעליים על הסלעים, אבל לא הוא.אני שהובלתי טיפה קדימה, הגעתי לנקודה המרוחקת 20 מטרים ממקום שבירתם של גלים בגובה של שניים וחצי מטר. גם כאן עלייך להיות החלטי לחכות לרגע המסויים ולקפוץ עם הגלשן מעבר לקצף שאתה מוצא לנכון שהוא הגל האחרון שמתנפץ, והוא מהווה את סוף הסט. חיכיתי וחיכיתי, עמדתי על הסלעים, כל קצף שמגיע לך לברכיים כמעט מנתק אותך ממדף הסלעים עליו אתה עומד, אמרתי לעצמי שום דבר לא מזיז אותך דרור, ברגע הנכון תקפוץ על הגלשן ובכחמישים חתירות תהיה מעבר למתח והגיהנום הזה של הכניסה. בעודי מכלכל את צעדיי, הגיע קצף שיגרתי אך עם זרם תחתי, שהעיף אותי מהמדף. אני מדבר על מדף סלעים שגובה המים בו הוא 20-30 סנטימטר. מצאתי את עצמי, ובעיקר את הישבן שלי נמרח על אבנים מחוספסות ודוקרות, כשהתרוממתי סוף סוף, אפילו להתרומם קשה, אין במה להיאחז, ראיתי שזורם ממני דם מאזור הישבן, הסלע חרט בי שריטות עמוקות, וכך התחיל סשיין שעוד אדבר עליו בהמשך הפרקים, סשיין מיוחד עוצמתי ומפחיד, שההתחלה שלו הייתה הדבר הקל שבו, למרות הפציעה השורפת והמעצבנת..........
פנייה ואמירה אישית:
לפניי כחודש חזרתי מבאלי. היום אנחנו ב-27/06/2011
היו איתי שם 10 גולשים ברמות שונות.
הים עבד בצורה מושלמת וכל הגולשים התמכרו, באופן החיובי של המילה למקום.
מדובר באנשים שגלשו בכל העולם, ולדבריהם אין על האי הנפלא הזה.
זה התחבר לי בדיוק עם מה שאני תמיד מסביר.
זהו טיול גלישה אך יחד עם זאת זה לא רק טיול גלישה,
זהו מקום טעון אנרגטית-שרק עושה טוב לנפש האדם.
****הזמנה לכל הגולשים והקוראים:
הטיולים הבאים יוצאים באוקטובר 2011 –זה בעוד 3 חודשים מהיום.
יש כבר כ-5 גולשים שנרשמו-התהליך, בגלל נושא הזמנת הויזות מצריך זמן והינו יסודי ומתוכנן.
ולכן, לכל גולש באשר הוא, מתחיל, בינוני ומתקדם אני מארגן קבוצות בכל חודשי השנה לבאלי.
בוא/י והיו חלק מצוות ישראלים , שאינם מכירים אחד את השני, היוצאים לטיול גלישה מסוג אחר ושונה –
לאי שיש בו את הגלים הטובים בעולם.
לא להתמהמה ולא לחשוב יותר מדי פשוט לצלצל או לשלוח מייל ואספק את כל המידע הדרוש לכם/ן.
יש לי הערכה רבה לאוקיאנוסים באשר הם.
אין לי ספק שהמלדיבים, סרי לנקה, קוסטה ריקה קליפורניה, הוואי ועוד רבים אחרים הם ספוטים מדהימים,
אך אני בטוח שבאף אחד מהם לא תמצאו את השילוב הכל כך שלם שיש בבאלי
ואת זאת אני כותב לאחר שפגשתי בבאלי תיירים-גולשים,
שהגיעו מכל המקומות המצוינים מעלה, וסיפרו לי על כך.
אני רק יכול לומר מניסיון :
אלו יהיו הימים הכי יפים שלכם בכל מה שקשור לגלישה,ובגדול התגשמות של חלום.
האי באלי אינדונזיה מספק תנאי גלישה לכל רמה גיל ומין. אך לא מדובר בטיול גלישה נטו.
מדובר בטיול שבו אתה מגשים ייעוד ומגלה מה באמת עושה לך טוב פנימה.
נא לצלצל אליי כבר עכשיו לטלפון נייד: 050-5-60-67-67
או לשלוח מייל ל: drormangel@hotmail.com
הצטרפו לקבוצה שלי בפייסבוק ותהיו מעודכנים און ליין בכל ההתפתחויות
http://www.facebook.com/group.php?gid=49282111055" onclick="window.open(this.href);return false;
בנוסף עוד פרטים באתר הבית שלי: http://mangelbalitour.blogspot.com/" onclick="window.open(this.href);return false;
לסיום צפו בסרטון הבא, אולי הוא ימחיש בצורה ויזואלית את מה שיותר קשה לבטא במילים.
http://www.youtube.com/watch?v=9rcgiejZ ... r_embedded" onclick="window.open(this.href);return false;אינדונזיה-באלי-אפריל 2008-יומן מסע מאת דרור מנגל-פרק כה'.
אתר הבית של דרור מנגל- http://mangelbalitour.blogspot.com" onclick="window.open(this.href);return false; /
ששת הצלמים שהיו פרושים על החוף ב-balangan לא השאירו כל מקום לספק. מדובר ביום מעולה עם תנאים כמעט מושלמים, גובה מספק דיו, ללא רוח בכלל וקרוב ל-15 אנשים במים, שזוהי כמות שממש ממש אפשר לחיות איתה בשלום כיון שרוחב החוף כולו או מה שנקרא המיפתח כולו הוא באורך של 600 מטר לפחות
מהשבירה עמוקה ביותר ועד השבירה הסופית על הריף הרדוד והחד. ביום סופר מושלם, שבו התנאים והמזל משחקים תפקיד מפתח, ניתן לקחת את הגל מהשבירה העמוקה ביותר , לרכב עליו כ-100 מטר, אז יש קיים סקשיין ושבירה נוספת , שרק גולשים שבאמת יודעים לגלוש , מצליחים
לעבור את זה, הכישרון הניסיון והבנת הגל, הם הגורמים העיקרים שעושים את ההבדל בין גולש שמצליח לעבור סקשיין זה, לבין גולש ים תיכוני מצוי שכמוני, שבדרך כלל זורק שם את הגלשן, צולל וחוזר שוב לנקודת תפישת הגל הראשונית. אין מה לעשות הכרה במגבלותייך הם נקודה מרכזית בבאלי, תובנה זו, שברגע שקיבלת אותה אתה חי עם עצמך הרבה יותר בשלום, והמילה אכזבה כבר אינה קיימת בהוויתך. לאחר שעוברים את הסקשיין הראשון יש קטע של עוד איזה 100 מטר, שבו הרכיבה חייבת להיות על השליש העליון של הגל, אלא אם כן הגל הצטנר בצורה מושלמת ומה שנשאר לך זה רק לקדוח. כאן שוב המקום לציין, שחוף זה שהשבירה בו שמאלית, אינו המקום שאני
אקדח בו צינור וכל זאת מן הטעמים הבאים.
בשבילי השבירה שם היא בקסייד- האומנות הזו של לקדוח צינור בבקסייד, על כל המשתמע מכך, היא אומנות שאו שיש לך את זה או שאין לך את זה. בחור שכמוני , בן 40+, שגלש כל ימיו בים התיכון, שבו , ואין ברירה צריך לומר את האמת, צינורות זה לא כמו צה"ל או חיי הלילה של תל אביב, שני דברים שאנו כישראלים גאים ומתהדרים בהם, צינורות אינם מצרך שכיח במחוזותינו, ולכן כאשר אני רוכב על גל של מטר עד שניים, כשמאחוריי אני שומע את הדיי הקצף הנשבר על המים, לפעמיים כמעט על הסלע החשוף, לפניי מורד תלול ושקוף, נד מים בשיא עוצמתו ותפארתו,
ובמבט לכיוון המשך הגל אני מתחיל לראות את התקמרות הגל המשולה בעיניי לקשת בגבו של חתול כאשר הוא מתמתח, רק שכאן מדובר בטונות
של מים המצויים בתנועה, וכשמחברים את כל האלמנטים האלה, ובמצב
הזה צריך להתכופף להחזיק את הרייל, להסתכל קדימה, לתקוע את היד הקרובה לקיר, שמאל במקרה שלי, בתוך הגל, דבר שישר גורם לאיבוד הבאלאנס, לשמור על קו רציף, להרגיש את הלשון האדירה הזו של הגל מכסה אותך ומכניסה אותך לתוך חדר המתקדם כל הזמן קדימה, זו משימה שעל פניו נראית לי אישית קשה ודימיונית, מצריכה יכולות אדירות , ניסיון ובנוסף אומץ רב, שכן במקרה ולא הצלחת לעשות את הצינור, היה מוכן לטלטלות ועירבובים, בדיוק כמו חתיכות של פירות הנזרקים לתוך בלנדר במטרה לעשות מיץ פירות. כמובן שבסופו של דבר הגולש שורד הכל, ועולה לפניי המים כרגיל , אבל אני מטבעי, מעדיף תמיד לרכב על הגל לייצר כמה שיותר מהירות, וברגע שזה מתחיל להתעגל אני מעדיף לחתוך החוצה.
בקטע האחרון של הגל בחוף balangan בו מגיע הגולש לחלק השלישי של הגל, בקטע הזה לטעמי, הגל הופך לתלול ביותר , החזק ביותר, ועם האפשרות הרבה ביותר לטעויות , מצד שני ניתן בחלק הזה לשמוע יללות ניצחון המזכירות את שבטי האינדיאנים של מרכז אמריקה בתקופה שבה השתלט האדם הלבן על הערבות הצחיחות של ארה"ב. יללות אלה נשמעות תמיד מאותם אנשים שרכבו את הגל והצליחו לתת שם צינור או הייתה להם רכיבה של 200-300 מטר של קיר בלתי נגמר.
הייתי בדילמה רצינית. האם אכנס למים בדרך הארוכה יותר והשגרתית או שמא אכנס בדרך הקצרה יותר שהיא גם הרפתקנית יותר. האחריות וכמות הגולשים הגדולה של החבר'ה שבאו איתי מישראל הכריעו את הכף לטובת כניסה ארוכה יותר אך יחד עם זאת בטוחה יותר . יש להבין כי בכניסה הקצרה יותר הולכים עם קו החול לאורך מצוק של סלעים, ההליכה היא על יבשה, קו החול המתפתל הופך לסלעים קשים, עד שמגיעים לפינה מסויימת שהיא גם קצה הדרך. כאן מתחיל האוקיאנוס, וכאן אתה עומד מול הפיק הראשון, הוא משקיף עלייך מרחק של 60 מטר מהמקום בו אתה עומד. מרגע זה ואילך כל העניין הוא מזל ועיתוי. על הגולש לבדוק ולמצוא נקודת זמן, בדרך כלל אחרי סט, שבה אתה יכול לקפוץ עם הגלשן למים ושהתקפה לא תישבר עלייך, כי במקרה היא כן תישבר עלייך, יש בעיות רבות הידועות אני מאמין לכלל הגולשים , במקומות מעין אלה שהזרם כל כך חזק, שהשבירה כל כך עוצמתית ושהסלעים כל כך בולטים. יחד עם זאת לרוב הכניסה עוברת ממש חלק ואתה תוך שניות כבר לוקח גל.
אף על פי כן ולמרות הכל, בחרתי לא להיות הרפתקן. לכולם היו booties כך שהתחלנו להיכנס בצעדים קלים מקו החוף. השבירה הייתה מרוחקת כ-250 מטר מאיתנו. היות ובאינדונזיה אני משתדל להיכנס לגלוש רק כשיש הרבה מים, תוך שניות עברנו ממצב של הליכה על הסלע הרדוד , למים עמוקים יותר ולחתירה לכיוון הגלים. שמרתי כהרגלי עם קשר עין עם כולם. לי זה כבר ברור, מניסיון, שתמיד יש כאלה שצריך לשים עליהם יותר עין ויש כאלה שאין בכלל מה להסתכל עליהם, האחרונים הם שועלי אוקיאנוסים ותיקים שיש להם אפילו ניסיון רב משלי, והראשונים, שתמיד מפתיעים אותי בקצב ההתקדמות שלהם באינדונזיה, הם גולשים בינוניים, שאין להם הרבה ניסיון אך יש להם את האומץ להיכנס במקומות חזקים באי באלי, ורגש ההרפתקנות והאדרנלין הם אלה שמניעים אותם.
אגב, גולשים כדוגמת אלה, המתחילים בינוניים הם אלה שעושים את קפיצת המדרגה הגדולה ביותר, ואת ההתקדמות הגדולה ביותר אחריי שהם חוזרים לישראל.
הזרם היה חזק. אם הפיק הראשון והגבוה הוא בצד השמאלי ביותר של החוף, הזרם סחב בפראות לכיוון ההפוך, ימינה בדיוק אל החלק השלישי של הגל, עליו הסברתי מקודם, החלק העוצמתי והאחרון של הגל, שבו השבירה הסופית היא החזקה ביותר. כאשר ראיתי כי אחד החבר'ה עלול להיסחף לשם, ושהוא לא חותר מספיק חזק שרקתי לו , וסימנתי לו עם היד שיירד טיפה למטה, שיעמוד על הסלעים ויעלה שוב מחדש מקו מקביל אליי ומתחתיי. לא רציתי שהוא יעבור שם טראומה שתשפיע לו על המשך הגלישה באותו יום.
הכניסה למים במקומות שהגאות והשפל הם מרכיבים כה דומיננטים היא ציון מפתח להמשך יום הגלישה שלך.
יום שנפתח רע , בפציעה שריטה או מכה כלשהי, גוררת איתה אובדן של בטחון עצמי וחשק , שניי אלמנטים אלה הם מוטיבים חשובים ביותר לגולש וחשיבותם מתעצמת פי כמה וכמה במקומות בהם הגלים כל כך חזקים, וכל כך מפתיעים בשינויים הקיצוניים שלהם במבנה בגודל ובתדירות.
לא אשכח לעולם את הכניסה שלי לים בחוף נוסה דואה. חוף עם שבירה ימנית ושמאלית, נחשב לגל הכבד ביותר באי באלי, אולי עם אולואטו בצוותא, הם מהווים את החופים העוצמתיים ביותר. ידוע בכינויו mini pipeline. בטיול זה הקבוצה שהייתה איתי בבאלי, כבר עזבה את באלי, ונשאר איתי בחור בשם יניב, גולש שעשה מעבר בארץ מחוף פלמחים לחוף הבית שלי חוף הילטון, כך שהכרתי אותו גם מהארץ, וידעתי, למרות שהוא אינו גולש ותיק, שיש לו אומץ ושהוא אוהב לנסות גבהים שונים. היה זה יום גבוה , לפחות עבורי ושום גולש לא נראה באותו יום במים. גלים של 2-2 וחצי מטר התנפצו על מדף סלעים נמוך. היינו כמעט בשיאו של השפל. יחד עם זאת היינו חמים אש.
יניב, דייג אמיתי, הלך עד לנקודת הכניסה על הריף החי , ללא booties, יחף , אפילו הדייגים אינדונזים עם חלוף השנים והקדמה, כבר הולכים עם נעליים על הסלעים, אבל לא הוא.אני שהובלתי טיפה קדימה, הגעתי לנקודה המרוחקת 20 מטרים ממקום שבירתם של גלים בגובה של שניים וחצי מטר. גם כאן עלייך להיות החלטי לחכות לרגע המסויים ולקפוץ עם הגלשן מעבר לקצף שאתה מוצא לנכון שהוא הגל האחרון שמתנפץ, והוא מהווה את סוף הסט. חיכיתי וחיכיתי, עמדתי על הסלעים, כל קצף שמגיע לך לברכיים כמעט מנתק אותך ממדף הסלעים עליו אתה עומד, אמרתי לעצמי שום דבר לא מזיז אותך דרור, ברגע הנכון תקפוץ על הגלשן ובכחמישים חתירות תהיה מעבר למתח והגיהנום הזה של הכניסה. בעודי מכלכל את צעדיי, הגיע קצף שיגרתי אך עם זרם תחתי, שהעיף אותי מהמדף. אני מדבר על מדף סלעים שגובה המים בו הוא 20-30 סנטימטר. מצאתי את עצמי, ובעיקר את הישבן שלי נמרח על אבנים מחוספסות ודוקרות, כשהתרוממתי סוף סוף, אפילו להתרומם קשה, אין במה להיאחז, ראיתי שזורם ממני דם מאזור הישבן, הסלע חרט בי שריטות עמוקות, וכך התחיל סשיין שעוד אדבר עליו בהמשך הפרקים, סשיין מיוחד עוצמתי ומפחיד, שההתחלה שלו הייתה הדבר הקל שבו, למרות הפציעה השורפת והמעצבנת..........
[color=#400040]פנייה ואמירה אישית:
לפניי כחודש חזרתי מבאלי. היום אנחנו ב-27/06/2011
היו איתי שם 10 גולשים ברמות שונות.
הים עבד בצורה מושלמת וכל הגולשים התמכרו, באופן החיובי של המילה למקום.
מדובר באנשים שגלשו בכל העולם, ולדבריהם אין על האי הנפלא הזה.
זה התחבר לי בדיוק עם מה שאני תמיד מסביר.
זהו טיול גלישה אך יחד עם זאת זה לא רק טיול גלישה,
זהו מקום טעון אנרגטית-שרק עושה טוב לנפש האדם.
****הזמנה לכל הגולשים והקוראים:
הטיולים הבאים יוצאים באוקטובר 2011 –זה בעוד 3 חודשים מהיום.
יש כבר כ-5 גולשים שנרשמו-התהליך, בגלל נושא הזמנת הויזות מצריך זמן והינו יסודי ומתוכנן.
ולכן, לכל גולש באשר הוא, מתחיל, בינוני ומתקדם אני מארגן קבוצות בכל חודשי השנה לבאלי.
בוא/י והיו חלק מצוות ישראלים , שאינם מכירים אחד את השני, היוצאים לטיול גלישה מסוג אחר ושונה –
לאי שיש בו את הגלים הטובים בעולם.
לא להתמהמה ולא לחשוב יותר מדי פשוט לצלצל או לשלוח מייל ואספק את כל המידע הדרוש לכם/ן.
יש לי הערכה רבה לאוקיאנוסים באשר הם.
אין לי ספק שהמלדיבים, סרי לנקה, קוסטה ריקה קליפורניה, הוואי ועוד רבים אחרים הם ספוטים מדהימים,
אך אני בטוח שבאף אחד מהם לא תמצאו את השילוב הכל כך שלם שיש בבאלי
ואת זאת אני כותב לאחר שפגשתי בבאלי תיירים-גולשים,
שהגיעו מכל המקומות המצוינים מעלה, וסיפרו לי על כך.
אני רק יכול לומר מניסיון :
אלו יהיו הימים הכי יפים שלכם בכל מה שקשור לגלישה,ובגדול התגשמות של חלום.
האי באלי אינדונזיה מספק תנאי גלישה לכל רמה גיל ומין. אך לא מדובר בטיול גלישה נטו.
מדובר בטיול שבו אתה מגשים ייעוד ומגלה מה באמת עושה לך טוב פנימה.[/color][color=#8000BF]
נא לצלצל אליי כבר עכשיו לטלפון נייד: 050-5-60-67-67
או לשלוח מייל ל: drormangel@hotmail.com
הצטרפו לקבוצה שלי בפייסבוק ותהיו מעודכנים און ליין בכל ההתפתחויות
http://www.facebook.com/group.php?gid=49282111055" onclick="window.open(this.href);return false;
בנוסף עוד פרטים באתר הבית שלי: http://mangelbalitour.blogspot.com/" onclick="window.open(this.href);return false;
לסיום צפו בסרטון הבא, אולי הוא ימחיש בצורה ויזואלית את מה שיותר קשה לבטא במילים.
http://www.youtube.com/watch?v=9rcgiejZ-SI&feature=player_embedded" onclick="window.open(this.href);return false;[/color]