על ידי יוסי » 16 דצמבר 2006, 19:46
קצת פירוט:
בניית המרינה בהרצליה היא עובדה מוגמרת, אבל לדעתי לפסק הדין הזה יהיו השלכות בעתיד.
פסק הדין מהווה מכה קשה מאד ליזמים, וירתיע אותם/אחרים בעתיד לבנות קרוב לים.
הסיפור מורכב מאד, בגדול מה שקרה הוא שכיוון שדובר בבניה בקו החוף, הוועדה אישרה את בניית המרינה והקמת המבנים לשימוש ציבורי. בהיתר נכתב שניתן היתר לדירות נופש.
הקבלנים התחכמו וטענו כי הכוונה בדירות נופש היא בכך שלא תוקם תשתית ציבורית האופיינית לשכונת מגורים רגילה. כך היזמים התכוונו למכור את הדירות כדירות מגורים, ששוות הרבה יותר כסף. היזמים טענו כי לו היה מדובר בדירות שאינן מגורים, הפרוייקט מבחינתם לא משתלם.
פה נכנס עוד גורם תמוה או בלשון העם מסריח, בתחילה עיריית הרצליה והעומד בראשה דאז אלי לנדאו, שיתפו פעולה עם היזמים.
החברה להגנת הטבע עתרה כנגד שיווק הדירות כדירות מגורים שכן לטענתה זה סותר את ההיתר, כאשר כמובן יש לעמדה זו חשיבות עקרונית, כיוון שלא ניתן לגזול את רכוש הציבור ולמכור אותו לדירות מגורים.
לציין כי כשראש העיר התחלף, שינתה העירייה את עמדתה והצטרפה לעמדת החברה להגנת הטבע.
השורה התחתונה, ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת החברה להגנת הטבע, ופסק הדין הזה יהווה תמרור אזהרה ליזמים שירצו לגזול את רכוש הציבור, וירתיע אותם מלהיכנס להרפתקאות מפוקפקות.
הרבה קרדיט לחברה להגנת הטבע בענין זה
מתוך פסק הדין:
"
בדורות האחרונים, התגברה ההכרה כי מקרקעין הם משאב ציבורי החשוף לכלייה באם ניצולו ייעשה בלא שים לב לצרכי הדורות הבאים. את מקומה של תפיסת התכנון המסורתית, אשר התירה מיצוי מירבי של ערכה הכלכלי של הקרקע בטווח הזמן הקצר, תפסו דיני התכנון המודרניים, הקשובים במיוחד לצורך בשמירה על אינטרסים ארוכי טווח של החברה, ולצורך בנקיטת גישה זהירה בהיקף ניצולה של הקרקע, מתוך אחריות ציבורית, לאומית, וחברתית, במבט להווה ולעתיד גם יחד. לפיכך, דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבנייה.
...
40. היבט נוסף של דיני התכנון והבניה מתחשב במיתחמי קרקע בעלי אופי מיוחד, ובצורך לשמר את ייעודם הייחודי. נכללים בכך מקרקעין המיועדים מעצם טיבם לתועלת הציבור הרחב, ונדרש מאמץ תכנוני יוצא דופן כדי לשמר את אופיים, ולהגן עליהם מפני פגיעה העלולה לגרוע מאיכותם ומיכולת הציבור ליהנות מהם. על סוג זה של מקרקעין, נמנים גם "מקרקעי ייעוד", עליהם פורש החוק הגנה מיוחדת (סעיף 107 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. ההסדר המשפטי ביחס למקרקעין אלה בנוי על ההנחה כי משאבי הקרקע הייחודיים שנועדו לרווחת הכלל מוגבלים בהיקפם וביכולת לנצלם, ואין להשתמש בהם אלא למטרות כלל הציבור, לתועלתו ולרווחתו. שטחי המדינה שנועדו לתועלת הכלל ובהם מקרקעי ייעוד, הם בעלי חשיבות מיוחדת במדינה קטנה, שמשאביה הטבעיים מוגבלים. הדבר מטיל אחריות כבדה על רשויות התכנון והמדינה לדאוג לשמר מקרקעי ייעוד במבט צופה פני ההווה והעתיד גם יחד, לרווחת בני הציבור כולם. התכנון נועד, בין היתר, לקדם תכלית זו".
קצת פירוט:
בניית המרינה בהרצליה היא עובדה מוגמרת, אבל לדעתי לפסק הדין הזה יהיו השלכות בעתיד.
פסק הדין מהווה מכה קשה מאד ליזמים, וירתיע אותם/אחרים בעתיד לבנות קרוב לים.
הסיפור מורכב מאד, בגדול מה שקרה הוא שכיוון שדובר בבניה בקו החוף, הוועדה אישרה את בניית המרינה והקמת המבנים לשימוש ציבורי. בהיתר נכתב שניתן היתר לדירות נופש.
הקבלנים התחכמו וטענו כי הכוונה בדירות נופש היא בכך שלא תוקם תשתית ציבורית האופיינית לשכונת מגורים רגילה. כך היזמים התכוונו למכור את הדירות כדירות מגורים, ששוות הרבה יותר כסף. היזמים טענו כי לו היה מדובר בדירות שאינן מגורים, הפרוייקט מבחינתם לא משתלם.
פה נכנס עוד גורם תמוה או בלשון העם מסריח, בתחילה עיריית הרצליה והעומד בראשה דאז אלי לנדאו, שיתפו פעולה עם היזמים.
החברה להגנת הטבע עתרה כנגד שיווק הדירות כדירות מגורים שכן לטענתה זה סותר את ההיתר, כאשר כמובן יש לעמדה זו חשיבות עקרונית, כיוון שלא ניתן לגזול את רכוש הציבור ולמכור אותו לדירות מגורים.
לציין כי כשראש העיר התחלף, שינתה העירייה את עמדתה והצטרפה לעמדת החברה להגנת הטבע.
השורה התחתונה, ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת החברה להגנת הטבע, ופסק הדין הזה יהווה תמרור אזהרה ליזמים שירצו לגזול את רכוש הציבור, וירתיע אותם מלהיכנס להרפתקאות מפוקפקות.
הרבה קרדיט לחברה להגנת הטבע בענין זה :!:
מתוך פסק הדין:
"[color=blue]בדורות האחרונים, התגברה ההכרה כי מקרקעין הם משאב ציבורי החשוף לכלייה באם ניצולו ייעשה בלא שים לב לצרכי הדורות הבאים. את מקומה של תפיסת התכנון המסורתית, אשר התירה מיצוי מירבי של ערכה הכלכלי של הקרקע בטווח הזמן הקצר, תפסו דיני התכנון המודרניים, הקשובים במיוחד לצורך בשמירה על אינטרסים ארוכי טווח של החברה, ולצורך בנקיטת גישה זהירה בהיקף ניצולה של הקרקע, מתוך אחריות ציבורית, לאומית, וחברתית, במבט להווה ולעתיד גם יחד. לפיכך, דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבנייה.
...
40. היבט נוסף של דיני התכנון והבניה מתחשב במיתחמי קרקע בעלי אופי מיוחד, ובצורך לשמר את ייעודם הייחודי. נכללים בכך מקרקעין המיועדים מעצם טיבם לתועלת הציבור הרחב, ונדרש מאמץ תכנוני יוצא דופן כדי לשמר את אופיים, ולהגן עליהם מפני פגיעה העלולה לגרוע מאיכותם ומיכולת הציבור ליהנות מהם. על סוג זה של מקרקעין, נמנים גם "מקרקעי ייעוד", עליהם פורש החוק הגנה מיוחדת (סעיף 107 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. ההסדר המשפטי ביחס למקרקעין אלה בנוי על ההנחה כי משאבי הקרקע הייחודיים שנועדו לרווחת הכלל מוגבלים בהיקפם וביכולת לנצלם, ואין להשתמש בהם אלא למטרות כלל הציבור, לתועלתו ולרווחתו. שטחי המדינה שנועדו לתועלת הכלל ובהם מקרקעי ייעוד, הם בעלי חשיבות מיוחדת במדינה קטנה, שמשאביה הטבעיים מוגבלים. הדבר מטיל אחריות כבדה על רשויות התכנון והמדינה לדאוג לשמר מקרקעי ייעוד במבט צופה פני ההווה והעתיד גם יחד, לרווחת בני הציבור כולם. התכנון נועד, בין היתר, לקדם תכלית זו[/color]".