עדנה ודליה, העלמות לבית בונשטיין, נתבקשו ע"י הועדה המארגנת לייצג את צעירי וותיקי השכונה בדבריהן מעל הבמה.
ההתרגשות מעוצמת המפגשים הנוסטלגיים האישיים והקבוצתיים לא איפשרו לעלמות דור המייסדים לשאת את דבריהן בפומבי.
להלן ציטוט התרשומת הנפלאה שהכינו כלשונה:
עדנה בונשטיין - ילידת 1950 - בתם של דוד בונשטיין ז"ל והלי תבדל לחיים ארוכים. תלמידת בי"ס בת-גלים, תושבת השכונה ברח' השרון מאז נולדה עד גיל 25, בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, כיום עורכת דין בעלת משרד עצמאי.
דליה גונן ( לבית בונשטיין ) ילידת 1951- בתם של נחום בונשטיין ז"ל ונורה תבדל לחיים ארוכים, תלמידת בי"ס עליה, תושבת השכונה, רח' השרון מאז נולדה במשך 30 שנים.תואר ראשון אוניברסיטת חיפה, תואר שני פוליטקניק ניו-יורק, כיום סמנכ"ל משאבי אנוש של קבוצת "אלביט מערכות".
עדנה :
בת-גלימים יקרים - חברי ילדותי
אנחנו העלמות לבית בונשטיין.
התבקשנו לדבר בשם ה"צוציקים" של ההתכנסות הזאת ( אלו שגדלו בשכונה בין שנות ה- 50 ל- 80 ), בגלל הקשר המיוחד של משפחתנו לשכונה.
קשר של שלושה דורות וקצת.
בן זוגי, שהוא מושבניק מאיזור המרכז, אומר לי בכל פעם שאני מכירה לו חבר או חברה מהשכונה בבת גלים – "סיפרת לי שמדובר בשכונה קטנה – על מה את מדברת, אתם אלפים". אולי הוא צודק.
אז נאמר כמה מילים על משפחתנו, ונשחרר אתכם.
ד ל י ה :
לכל אחד זכרונות ילדות מחייו בבת גלים. לי יותר מהכל, בת-גלים היא זכרון למשפחה מפוארת של ציונות מוקדמת, מהולה בעשיה, בעבודת אדמה, יזמות וחדשנות ( ההיי- טק של אז ).
אנחנו קוראים בספרי ההיסטוריה על מאורעות בחיי העם היהודי, אבל אצלנו - המשפחה היא חלק מההיסטוריה היהודית.
מאורעות ברוסיה והגבלת היהודים מלרכוש השכלה ולהתפרנס, אילצו את אבי המשפחה לעבור לרומניה, ו"שם התארגנה" "העליה הראשונה" בנסיעה מתישה עד לחופי ארץ ישראל. התורכים השולטים בארץ אינם מאפשרים את כניסתם וכך עוברת המשפחה לסוריה, ומשם בדרך היבשה לישראל.
סבא רבא שלנו, מרדכי בונשטיין, יליד אודסה, הגיע ארצה בשנת 1882 ( עליית הבילויים ) תחילה לראש פינה. לאחר מכן קיבל הצעה מפקידי "הברון רוטשילד", לעבד אדמות בכפר טנטורה, מוכת הביצות.
עד מהרה הפך לדמות מרכזית בקרב תושבי הכפר, שכולם מלבדו היו ערבים. למרות שהיה עם השכלה של "חדר" בלבד, הוא למד ערבית ועקב יחסי שכנות טובים, הערבים מינו אותו בסופו של דבר ל"מוכתר" הכפר. לאות כבוד שרכשו לו, הפסיקו גם שכניו הערבים לעבד את שדותיהם בשבתות.
בטנטורה נולדו שלושת ילדיו הראשונים, שהשני בהם - הינו סבנו, פסח בונשטיין ז"ל.
עדנה :
סבנו פסח וסבתנו רבקה בונשטיין גם היא ילידת הארץ ( זכרון יעקב ) נצר למשפחות חקלאים, בנו את בית המשפחה בבת-גלים בשנת 1927 ( הבית השלישי בשכונה ).
נולדו להם 5 ילדים : ראובן, נחום, דוד ושרה זכרונם לברכה, ועליזה ( תבדל לחיים ארוכים ) שארבעה מתוכם המשיכו גם לאחר שנישאו לגור בבת-גלים ולגדל בה ילדים.
כולנו 3 דורות, טופלנו ע"י ד"ר הוגו ברגר האגדי שגידל אותנו ללא אנטיביוטיקה ( עם כדורי אסיאלגן וחוקן בלבד ). ד"ר ברגר היקר, שהכיר כבר לפני שנות דור את מה שמוכר כיום כרפלוקסולוגיה, והורה לנו ללכת יחפים על הסלעים כדי לעשות מסאג' לכפות הרגליים.
בית סבא היה מוקף עצי זית ולימונים והיה בו משק קטן עם בעלי חיים , תרנגולות, תרנגולי הודו, אפרוחים, ברוזים, יונים, פרה ואפילו חמור.
אנחנו הנכדים רצנו אחריהם רוב הזמן בתחתונים בלבד.
סבתא היתה מבשלת למופת וכולנו סעדנו על שולחנה.
בכל ערב שבת ושבת, היה סבא מביא לה אורחים מבית הכנסת לארוחה ( אנשים עניים בודדים, חסרי משפחה ). סבתי מעולם לא ידעה כמה אנשים יסעדו על שולחנה.
ד ל י ה :
סבנו זכרו לברכה, איש עסקים אמיד ונדיב, נתבקש ע"י הועד המנהל, להשקיע בפיתוח העיר חיפה והוא נירתם כלכלית לבניית הקזינו - בניין מיוחד שיסודותיו במים, אשר גרפו חלק ניכר מהונו ומרכושו ( וגם את הירושה שלנו ).
לצורך זה הוא מכר בתים שלמים בעיר, ולפי מה שסופר לנו, השקיע רק ביסודות הבנין -.50,000 שטרלינג, כמשפחה חיה מפרוטות.
מאוחר יותר, לקח על עצמו עוד פרוייקט, של בניית הבריכה, שהיוותה מרכז חברתי וספורטיבי.
ב- 1935 הושלמה בנית הבריכה והתקיימה בה "המכביה השניה". עד אז לא היתה בריכה אולימפית בארץ.
דודתנו עליזה, היתה שחיינית ב"מכבי", והשתתפה בתחרויות.
אנחנו הילדים זכינו בשנות השישים והשבעים, להכיר ולקבל חתימות מגדולי השחיינים והשחייניות בעולם לרבות ממרק שפיץ האגדי, ומגדולי שחייני הארץ - אברהם מלמד, משה גרטל ואחרים.
עדנה :
הבריכה היתה מיוחדת בכך, שנבנתה בתוך הים, ומימיה היו מי–ים מלוחים.
מבחינתנו הצעירות שבחבורה, הבריכה היתה מקום העבודה של הורינו ובעונת הרחצה – זה היה הבית.
הטעם והריח של הפלאפל והתירס של אהרון, הצי'פס והשניצל של לופוביץ, והוופלים והגלידה של גב' פ'רסט - עדיין בפינו.
בערבי שישי בלילה היו עורכים בבריכה מופעים של "מועדון החתול העצבני", עם אמנים כמו אורי זוהר ואילנה רובינא.
אגב, כל מי שהשתתף פה בכנס והצהיר ש"התגנב לבריכה", מתבקש להחזיר לנו את הכסף! אולי כך נחזיר לעצמנו חלק מהירושה.
דליה:
סבא שלנו היה אדם מאמין, ומעורה בהקמת בית הכנסת בבת-גלים, לו תרם אף ספר תורה.
יחד עם זאת, הוא היה אדם פתוח וליברלי, ואיפשר לילדיו לחיות כרצונם.
סבא וסבתא "הצברים" קלטו בזרועות פתוחות, בחיבה ובכבוד את כל בני זוגם של ילדיהם.
שהגיעו מכל קצות תבל :
את דודנו דב מנחם שבלת ז"ל ( אביהם של אמנון ותמי ) - מליטא, את דודתנו ריי ( אמם של עדי ואראלה ) שנולדה בסין, את אמי נורה ילידת צ'כוסלובקיה ניצולת אושוויץ הנמצאת עמנו הערב, את דודתי הלי ( אמם של עדנה ומודי ) שגם היא פה, ילידת אוסטריה שברחה כילדה מוינה, ואת דודנו ישראל לכמן ( אביהן של דבורה ונילי ) שעלה מצרפת.
אם זו לא קליטת עליה במשפחה אחת, אינני יודעת מהי.
משפחתנו, משפחת בונשטיין, לא עזבה את השכונה בבת-גלים, במשך שלושה דורות, וחלקים ממנה אמי נורה, דודתי עליזה, ואחותי אירית - מתגוררות בה עד היום.
גם ילדי נולדו בבת-גלים אך לצערי, השכונה לא נותרה כפי שהיתה בילדותנו – היא ירדה מנכסיה ומתפארתה, וחדלה להיות מקום מתאים לגידול ילדים.
אין לי ספק שניתן להפכה ל"פנינת-ים" שכל יושביה בעבר ישמחו לחזור אליה, ואנו קוראות ומכאן לפרנסי העיר "לחדש את ימיה כקדם".
עדנה :
כמו לחבורה שדיברה כאן לפנינו, בנוסף לזכרונות הילדות המתוקים של בית סבתא, של משפחה מלוכדת עם המון דודים ובני דודים, שהיו גם חברים בנוסף למשפחה - הילדות בשכונה היתה מקסימה.
אנו לא הסתפקנו במפגשים בבית-הספר בשעות הלימודים.
כל הכתה היתה נפגשת בכל יום בשעות אחר הצהרים לרכיבה על אופניים, לשחיה בים, לחוג ריקודי עם, או סתם לשבת על הספסלים.
בימי שישי היו ערבי כתה.
כילדה אני זוכרת את עצמי, נכנסת לבתים של כל חברי לכיתה, ולפעמים אף לאילו מהכתה המקבילה, כך סתם, ללא הזמנה. ההורים הכירו את כולנו, ובד"כ היינו רצויים.
מרביתנו היינו חברים מגן הילדים, והדבק והקשר השכונתי המיוחד הזה, החברות הזאת מגיל 4 עד גיל 14 - נשארה במקרים רבים עד היום.
אפילו מזכירתי צביה - היא ילדת בת– גלים.
אנחנו תמיד נשאר משפחה. המון בריאות שמחה לכולכם.